לא מאמרים
אה, למי שכאן ולא בשביל המאמרים, הנה, עדיין פוזר, עדיין משתמש בתוספות של DAZ ומבוסס על VICTORIA3 שלהם. ברב ואליס
ארכיון December, 2004
אם רון ברגנדי אומר את זה – זו האמת
אתמול הייתי במסיבה של חברה שאני לא עובד בה, אבל שניים מקרובי משפחתי הקרובים כן. היה נחמד ואוכל טוב, אבל משום מה היתה גם הצגה כזו עם שירים של קווין. זה נמשך שעתיים, רצוף בכוונות טובות. באופן משונה שמות כל הדמויות הנשיות היו כמו שמות של ידידות שלי. צירוף מקרים משעשע. או שהשמות של ידידותיי מאד נפוצים. לא נראה לי. הייתי מאד עייף ותהיתי מספר פעמים אם ללכת באמצע, אבל בגלל שההצגה נערכה איכשהו בתוך הקהל, לא רציתי לבאס אז נשארתי. כשהגעתי הביתה ישר נרדמתי. זה היה בסביבות חצות. לא יודע למה הייתי עייף כל כך מוקדם, אבל כך היה. היום בבוקר הייתי בתצוגת אפנה ביתית. החצאיות היו מאד יפות ומחמיאות לבחורות, הרבה אנשים שם הכירו אחד את השני, ואני לא ממש, אז קשה להגיד שהרגשתי בנוח. זכורה לטוב אוסטרית מרשימה שסיפרה ששברה את רגלה בסקי כשהיתה בת 4. נשמע כואב. השמש הישראלית מצד שני מחמיאה לאוסטריות מסוגה. באמת.
לפני כמה ימים ראיתי סרט מאד חמוד שנקרא Ron Burgendy: The Anchorman עם ויל פרל וכריסטינה אפלגייט. ציטוט: “אם רון ברגנדי אומר את זה – זו האמת”. קומדיה קלילה, זורמת ומשוגעת. למי שבראש – מומלץ.
אני מרגיש שהפוסטים שלי דומים לרשימת מכולת או לסינופסיסים, יותר מאשר למשהו שמתאר משהו. איפה הרגש, איפה אני בכל הסיפור? אין. למה? כי זה מה אני כותב. אם הייתי מרגיש טוב, בטח היה לי מה לכתוב על כל דבר.
מכולת
יומני היקר, It has been too long since my last confession. אתמול הלכתי לישון בשבע בערב, כי ישנתי רק שעה בלילה. התעוררתי ב-4 בבוקר וראיתי שהמקרר ריק, אז הלכתי לסופר ליד לעשות קניות. מה שמגניב בסופר הזה הוא שיש איזה שלושה מוכרים סה”כ ותחושה כללית של מכולת. אבל שוב לא קניתי הרבה ועלה המון. אולי אני קונה דברים יקרים. הבאתי את המצרכים הביתה, אכלתי משהו, וחזרתי לישון. בבוקר ניקיתי קצת את הבית, גם את הכיריים הנורא נורא מלוכלכים. אני חושב שנכתבו שירים על כמה הכיריים שלי היו מלוכלכים. עכשיו הם נקיים. אפילו השתמשתי במסיר אבנית לקומקום ולמכונת האספרסו. עשיתי לי הפוך והוא באמת יותר טעים.
שומע עכשיו ארבעה אלבומים של קינג קרימזון. הכרתי רק את Courts of the Crimson King. כשהקטע הוא שיר ולא טירלולי מוזיקאים, הם ממש מוצלחים. יש להם המון קטעים שלא ממש שונים מג’אז, וקצת מבעסים, חבל שלא היה מישהו שהיה אומר להם להוציא את הקטעים האלו בנפרד או משהו. פרוג זה ז’אנר משונה.
ממשיך לשחק בבובות בפוזר. למעלה דפני וברב, למטה, ניני.
שלישיה לא אפשרית בפוזר ולארי מהכבלים
מזמן לא כתבתי, אז אולי כדאי שאזכיר את קיומי.
אתמול בלילה ניסיתי לרנדר תמונה עם שלוש בחורות, וכל הזמן הפוזר נתקע. אין לי מושג למה.
מאד השתפרתי בזה (בתמונה לעיל – ג’ולי, למטה אליס).
לפני כמה ימים ראיתי מופע סטנדאפ. זה היה ארוך ומתיש. זכורים לטוב כמה שמות כמו יונתן ברק, עוז כהן ואחד שחשבתי שזכרתי את שמו, אבל נשכח. נזכרתי בעוד שם – משה יחיאל, שהגיע לא מוכן וקצת עייף, אבל פוטנציאל יש.
מרתון סטנדאפ זה קצת מעייף. לעומת זאת הלכתי לישון עם סטאנדאפ של בחור בשם “לארי דה קייבל גיי”, שהיה משעשע במיוחד לאור העובדה שהדמות שלו היא של הילבילי טיפש, וייטראשי וחרמן שמביא בהפוכות לקהל מזלזל. אני חושב שעלי-ג’י עשה את זה לפניו, ובטח עוד כמה. עדיין – עובד. מצד שלישי, וזה קצת מעצבן, הוא מאד דוחף כל מיני catch-phrases כאלו. זה לא יותר מפריע מכל דבר אחר, אבל המונח שלו – git r done קצת יצא מכל החורים. עדיין – מצחיק. קטעים.
מה קורא?
בפורום העורכים בבמה שאלו מה אתם קוראים, ויצא לי לכתוב את זה.
ספרים שיש לי ליד המיטה:
Dune של פרנק הרברט שקנו לי במתנה ואמרו תקרא תקרא יא אללה (כן, זה חולית, אבל חולית זה שם בעברית, ובכלל אולי כדאי לקרוא לזה דיונה), אני בהתחלה. Great Book of Amber שזה כל 10 הספרים של רוג’ר זילאזני של הסדרה אמבר שקראתי בעברית פעם ורוצה לקרוא שוב באנגלית. קומיקס בשם Rising Stars: Born in Fire שעוד לא קראתי ולא יודע על מה ולמה זה, אבל אמרו לי שזה מגניב ואני סומך. ספר מד”ב בלשי פאלפי שנקרא Doomsday Brunette של מישהו Zakour שהתחלתי לקרוא בחו”ל ועוד לא גמרתי, וגם ספר של סופר צעיר בשם אבנר שביט שנקרא “זו לא המסיבה שלך” וקראתי והתאכזבתי ממנו, והוא לא שלי ואני צריך להחזיר אותו ולכן הוא ליד המיטה.
בכלל אני לא קורא בלילות אלא רואה סיינפלד עונה 2.
אני ממחזר, מה לעשות.
מילה
החלטתי לקרוא לה מילה. Milla. מגיע לה שם. יצא לא רע, אה?
אני מאד שיכור עכשיו. לא מאד שיכור, אבל שיכור. לא מאד שיכור בשביל לנהוג. מאד שיכור בשביל לדבר שטויות. הייתי בפאב בהרצליה. הכרתי בחורה נחמדה שקראו לה שלי, ובחורה נחמדה שקוראים לה הללי שדניאל הכיר לי. היתה לה גם חברה נחמדה שקראו לה יעל, אבל איתה לא יצא לי להחליף מילה. לא שדיברתי הרבה עם שלי או הללי, אבל מספיק כדי להגיד שהיה ערב מוצלח, עד כמה שערב מוצלח שהולכים אחריו לישון לבד יכול להיות. לפחות יש את מילה כאן.
להכיר לכם אותה?
אני משתפר. או לפחות לומד לעבוד עם הכלים המתאימים. אם זה גם ככה לאלוהים, אז זה לא ג’וב כל כך קשה. תראו איזו שאפה:
מפליא מה אפשר לעשות עם התוכנה הזו כשיש את הרכיבים המתאימים. זו כמעט דיפולט. תיכף יבוא השיפור.
Call Of Duty
חזרתי למשחק שחשבתי שפס מהעולם, ודווקא חזר ובגדול. לשחק אונליין בקול אוף דיוטי, במיוחד בשרתים עבריים, כשמהירות התגובה של השרת מספיק טובה, זו חוויה מסוג אחר.
סצינות מלחמה ממלחמת העולם השניה, העמיתים נגד הציר, הציר נגד הסובייטים. לא ממש משנה הצד, משנה האדרנלין שזורם בשקט לפני העימות, במארב, ובעיקר בלשמור על הקול בשניה של העימות, וללחוץ על הכפתור של העכבר כשהיד לא רועדת.
אגב, התמונה לעיל לא לקוחה ממשחק הרשת, אלא מהגרסה האישית. אף שחקן שמכבד את עצמו לא היה עומד ככה סתם עם הגב ומחכה שמישהו יבוא אליו. אנשים נהיים ערמומיים.
בלוגים? פוזר.
אני רואה בלוגים של אנשים שכותבים מה הם עשו כל דקה במשך היום. לא שיש לי משהו נגד זה, אבל האמת? זה מעניין מישהו?
אולי אני נגטיבי. אולי אני בכלל לא צריך לכתוב בלוגים כאלו.
בכל מקרה, התחלתי להעסק עם תוכנה שנקראת Poser.
זה דמות שיצרתי מזמן. ניסיתי לעשות בחורה יפה, זה מה יצא. אני אנסה שוב. אני מחזיק מאלוהים יותר ויותר, זה ממש לא קל לייצר נשים יפות.
