שנה יהודית חדשה וזה, זמן טוב לנקות את השולחן ואת הארכיבים מדברים ישנים, ושחרור EP, או אריך-נגן, שהוא יותר מסינגל שבו שני שירים (צד א וצד ב) אבל פחות מאלבום שבו כ-10 שירים, ב-EP כ-4-6 קטעים (נניח). אז הנה, ה EP שלי What I Would Put On A Disc יצא לאור הוירטואלי.
הוא אוסף בתוכו 5 קטעים שהוקלטו מ-1999 עד 2006 ומוקססו באולפן הביתי (דרימרוף – תנצב”ה), ובעצם מסמן סופה של תקופה ותחילתו של אולפן ביתי חדש (חדר הכביסה).
בעקבות פניה של החבר’ה מקיוב שמנסים למפות את נוף להקות השוליים בארץ (וזה באמת מפעל מרשים) העליתי דפי יוצר לג’וניז והמושלות בכיפה.
תראו איזה קולים היינו פעם. אחחחח, היו ימים. תשמעו כמה קטעים, מה אתם אומרים על המוזיקה?
בתחילת שנות השמונים ראפ היה המוזיקה שלי, הרבה לפני שגיליתי את כל הפוסט-פאנק ניו וייב. הייתי מחפש את המוזיקה הזו בכל מיני תוכניות מוזיקה שחורה שהיו מקדישות לקטע היפ-הופ רבע שעה בסוף התוכנית. היתה מן חנות תקליטים כזו על פינת כיכר דיזנגוף, מן מרתף של מטר על מטר, שהיה נחשב מתחרתי ומחובר לעניינים, עם שם כמו בית התקליט או מרכז המוזיקה או משהו כזה. אני זוכר שמצאתי תקליט (כן, תקליט, כזה מויניל שמסתובב מתחת למחט), של Whodini השמחה היתה גדולה, אבל כשמצאתי אלבום אמיתי של Grandmaster Flash & The Furious Five, זו היתה המציאה.
הכוכב האמיתי בתקליט היה אחד מהחמישיית הזועמים, Grandmaster Melle Mel, קראו לו. הוא היה זה שהביא את הראפ מהגטו התרבותי ללהיט עם קטע ראפ בשירה של צ’קה-קאן, אי שם ב 84, הרבה לפני שקטעי ראפ התחילו להופיע כחלק ממצעד הלהיטים הכללי.
היה במלי מל משהו אותנטי, משהו זועם, משהו שדי חסר לי ברוב הראפ שיוצא לי לשמוע היום, וזה לא ממש הרבה.
מל ביצע את שיר הנושא לסרט Beat Street, אולי סרט ההיפ-הופ או הברייקנדס, איך שכונה אז, האולטימטיבי (לפחות ברלוונטיות התקופתית שלו) ואת The Message, New York New York, ו- White Lines. מאז פחות או יותר הוא השתתק. קראתי שהוא הוציא איזה אלבום ב97′, אחרי שתיקה ארוכה של כ-10 שנים, שלא נמכר כל כך ושלא ניתן להשיגו. מאז מה?
ואגב, בדיוק שמתי לב, שה PR Troopers שדיברתי עליהם קודם מתארחים בתקליט החדש של הדג נחש, בשיר “להביא את המכה”, ואני לא בטוח שההפקה הוציאה מהם את המיטב שלהם. אבל מה, לפחות נגעו בזרם המרכזי.
היה אתמול איזה אירוע מוניציפלי בתל-אביב. מן נסיון ישראלי להצטרף ליום המוזיקה הבינלאומי, או משהו כזה. בטח קראתם על זה כבר איפשהו, אז אני אחסוך. ציפיתי ליותר ממופעי רחוב, ולא נראה לי שהפוטנציאל, כאירוע תרבותי של כזה יום מומש במלואו. בטח דברים כאלו ישתפרו בעתיד, אם תהיה קצת יותר מוטיבציה מהצד המארגן. העניין היחיד שנהניתי ממנו היה בלוק פארטי בגינת שנקין, לפחות בחלק שבאמת הופיעו בו, שנמשך בערך רק איזה 30 דקות.
בדיוק שלשום התחלתי לראות את הדוקומנטרי של דייב שאפל על הבלוק פארטי שהוא ארגן (סרט שנקרא באופן מפתיע Block Party). בלוק פארטי במקור, היא מסיבת היפ-הופ, שהאחים העניים בגטו מארגנים לחבר’ה מהבלוק. יענו משהו שכונתי. הרבה ביטים כבדים, ראפ, וברייקדאנדס. מסורת שהחלה עוד בימי האולד-סקול של הראפ, אי שם בתחילת שנות השמונים.
ונחזור אלינו. בגינת שנקין, לייבל ההיפ-הופ האנדרגראונדי היי פייבר ארגן מן כזה בלוק פארטי בהשתתפות PR TROPERS, המולטי הרכב של הלייבל. הופעה פתוחה לקהל, ללא במה, בלי ממש הבדל בין הקהל לאמנים, וכלל אפילו חלקים של באטל ופריסטייל בהשתתפות קהל. באטל, למי שלא ראה את 8 מייל, הוא “קרב” ירידות בין שני הראפרים, ופריסטייל הוא אלתור על הרגע, תוך שימוש באלמנטים מהסביבה או ההתרחשות.
זכור לטוב לוקאץ’ איש המערות, היחיד עם “לוק” ייחודי בטרופרז, שנראה כמו מישהו ב Fat Boys, הרכב אולד-סקול ותיק עוד מהתקופה ש FAT כתבו ככה ולא PHAT. אגב שמנים, את השיר השלישי של השמנים שמעתם?
.
ואם בראפ עסקינן, אני יכול לספר לכם גם על סדרה מוקומנטרית, שמישהו הגדיר אותה כמו המוקומנטרי של Malibu’s Most Wanted ו Entourage, על השחקן ג’יימי קנדי והנסיון שלו להפוך לראפר מהשורה. סדרה בהפקה של MTV שנקראת Jamie Kennedys Blowin Up. הפיצוץ של ג’יימי קנדי? בקרוב גם על המסכים הקטנים בארצינו.
אגב Entourage, הפמליה, לצופי Yes+. עונה שלישית כבר משודרת בארצות ניכר. גם היא בטח בקרוב על מסכינו הקט והמקומי.
הפידים של קורקי.נט
