אתמול הייתי במסיבה של חברה שאני לא עובד בה, אבל שניים מקרובי משפחתי הקרובים כן. היה נחמד ואוכל טוב, אבל משום מה היתה גם הצגה כזו עם שירים של קווין. זה נמשך שעתיים, רצוף בכוונות טובות. באופן משונה שמות כל הדמויות הנשיות היו כמו שמות של ידידות שלי. צירוף מקרים משעשע. או שהשמות של ידידותיי מאד נפוצים. לא נראה לי. הייתי מאד עייף ותהיתי מספר פעמים אם ללכת באמצע, אבל בגלל שההצגה נערכה איכשהו בתוך הקהל, לא רציתי לבאס אז נשארתי. כשהגעתי הביתה ישר נרדמתי. זה היה בסביבות חצות. לא יודע למה הייתי עייף כל כך מוקדם, אבל כך היה. היום בבוקר הייתי בתצוגת אפנה ביתית. החצאיות היו מאד יפות ומחמיאות לבחורות, הרבה אנשים שם הכירו אחד את השני, ואני לא ממש, אז קשה להגיד שהרגשתי בנוח. זכורה לטוב אוסטרית מרשימה שסיפרה ששברה את רגלה בסקי כשהיתה בת 4. נשמע כואב. השמש הישראלית מצד שני מחמיאה לאוסטריות מסוגה. באמת.
לפני כמה ימים ראיתי סרט מאד חמוד שנקרא Ron Burgendy: The Anchorman עם ויל פרל וכריסטינה אפלגייט. ציטוט: "אם רון ברגנדי אומר את זה – זו האמת". קומדיה קלילה, זורמת ומשוגעת. למי שבראש – מומלץ.

אני מרגיש שהפוסטים שלי דומים לרשימת מכולת או לסינופסיסים, יותר מאשר למשהו שמתאר משהו. איפה הרגש, איפה אני בכל הסיפור? אין. למה? כי זה מה אני כותב. אם הייתי מרגיש טוב, בטח היה לי מה לכתוב על כל דבר.