קצת מהספיריט
פלייווד, ווב-קומיקס שלפי הטענות מדגים קצת מהספיריט של סקנד לייף חוזר שוב אחרי הפסקה ארוכה.
ארכיון קומיקס
דרדוויל אמיתי
נדמה לי שסיפרתי עליו פעם, הנה גם בוידאו, הילד שמראה שדרדוויל אפשרי. עכשיו הוא רק צריך ללמוד אומנויות לחימה ועריכת דין ולגור בהלס’ קיטשן. אלקטרה מחכה.
Heroes, Rescue Me (from) Deadwood
עכשיו אחרי שהתרווחנו קצת, רציתי לספר לכם על שלוש סדרות שאני רואה ושלא זכו (עדיין) למספיק עדנת יחצנ”ות (ואם כן, אז פספסתי אותה). הן בהתאמה על כבאים בניו-יורק, עיירת ספר במערב הפרוע ואנשים עם כוחות על.
Rescue Me
Father Murphy: Booze is your problem. Surviors Guilt, that’s just easy to get over.
Tommy: How?
Father Murphy: Die.
– Rescue Me (”Satisfaction” season 3 ep. 7).
Rescue Me, הצילו אותי, מספרת על מעלליו של כבאי בתחנה 62 במנהטן. כן, אני יודע, רק מלשמוע על סדרות כבאים חושבים על מעשי גבורה בבניינים בוערים ומפהקים, אבל זו לא סידרה כזו. טומי גאווין מנסה להתמודד עם חייו המתפרקים, עם התמכרות לאלכוהול, עם גרושתו, עם אלמנתו של חברו הטוב, עם משפחותיו המפורקות, עם הזיות של רוחות של כל מי שמת סביבו, כולל ישו ומריה מגדלנה (לישו יש אחלה אוטו), ועם החבר’ה בתחנה, בתור זה שמציל אותם כל פעם מחדש. Rescue Me זו לא סדרה על כבאים, יש מקסימום סצינת כיבוי אחת בכל פרק. זו סדרה על עולמו של טומי גאווין, שאותו מגלם הקומיקאי דניס לירי, שגם מפיק וכותב אותה. זו סדרת דרמה מטובלת בהומור, כמו שהחיים מצחיקים לפעמים. ערוכה, מבויימת ומשוחקת לעילא.
Tommy Gavin: Let me tell you something, sister, you serve two purposes in this house - you can give me a blow job or make me a sandwich. I’m not in the mood for head and I had a late breakfast, so you’re shit out of luck.
טומי לאשה כבאית חדשה בתחנה. והם מאשימים את הסדרה בסקסיסטיות?
אתם אולי זוכרים את הסדרה הקודמת של לירי The Job, בה הוא מגלם שוטר ניו-יורקי. להבדיל The Job בנויה כמו סדרה קומית של פרקים של חצי שעה. ב-Rescue Me לירי למד מהטעויות שלו בסדרה הקודמת, ולמד לעשות דרמה כמו שצריך. אפילו המוזיקה מעולה.
ממליץ בכל פה, ומחכה לעונה 4. לירי, אגב, זכה בפרס האמי על משחקו בסדרה, מלבד פרסים נוספים לה היא זכתה. יס? הוט? אניבודי? ביולר?
Deadwood
E.B. Farnum (Hotel Manager): Separate rooms, I’ll arrange that by tomorrow, but today I can’t fix it, unless you kill a guest.
– Deadwood
זו דווקא סדרה של HBO שמציגה על מרקעיכם, רק שאני מסיבה לא ברורה פספסתי. אודה שבעתיד יעדכנו אותי כשיש סדרות מוצלחות. אם גם אתם פספסתם את סדרת המערבון הזו, וגם אתם רוצים לחזור ולהאמין במיתוס הקאובוי הקשוח (ולא בדברים כמו ברוקבק), אז הסכיתו. בעיירת ספר, שבשטחי אינדיאנים יש עיירת מחפשי זהב, שמה דדווד (יער מת). הסדרה מתחילה כשסת’ בולוק, מרשל ממונטנה, מחליט לפרוש מעסקי אכיפת החוק ולפתוח חנות כלי כרייה יחד עם סול סטאר, שותפו היהודי, בעיירה ללא חוק זו. אנחנו מתוודעים לתושבי העיירה, שבהתחלה רוב חיי החברה שלהם סובבים סביב הג’ם, בית המרזח/הבורדל היחיד בעיירה. האיש החזק בעיירה הוא בעל הג’ם, אל סוורנג’ן (שאגב, בטח כשתפקיד זה נכתב תכננו על אל פצ’ינו). אלו אחד הפורטרטים הבודדים של “אדם רע”, שאינו מהסס להרוג אנשים על ימין ועל שמאל, שמעל המרקע הקטן בו הוא מתנהג בצורה מובנת, ויוצר הבנה ואפילו אמפתיה להחלטותיו. צעד מאד נועז מצד יוצרי הסדרה זו, בה טוב ורע מובדלים בצורה מאד נחרצת, אבל את שניהם ניתן להבין. בקרוב אתחיל לראות את עונה 2. דיווחים ימסרו לפי דרישה.
Heroes
Hiro Nakamura: My only concern is should I hide my true identity? A costume maybe?
Ando Masahashi: You start talking about capes and tights and I’m out of here.– Heroes
הסדרה החדשה של NBC היא על מה היה קורה אם בעולמינו אנשים היו מפתחים כוחות לא רגילים? טלפתיה, תעופה, או אפילו שליטה בחלל וזמן? אני קורא לסדרה הזו ה-4400 המוצלחת. אם גם אתם ממאוכזבי ה-4400, אבל אהבתם את הקונספט (ואת מוזיקת הפתיחה), זו הסדרה בשבילכם. כעת פרק 7 של העונה הראשונה משודר בחו”ל, והיא מגוללת את עלילותיהם של שבעה אנשים שמנסים להחזיק חזק בחייהם המתפרקים נוכח העובדה שהם מגלים יכולות על טבעיות. הסדרה מושפעת באופן מוחלט מז’אנר הסופר-גיבורים של הקומיקס האמריקאי, אך מנסה לשמור על חזות ריאליסטית, מלבד אלמנט זה, ולדידי גם מצליחה. כהומאז’ לקומיקס, הפרקוג (מגלה העתיד) משתמש בציורי קומיקס כמדיום בו הוא חוזה.
Isaac Mendez: I don’t want to lose you. But if you don’t believe in me you shouldn’t be here.
Simone Deveraux: Fine. You think you can paint the future, paint one without me in it.– Heroes
בלי לחשוף יותר מדי מהסדרה, אלא רק להציע שאם אי פעם פינטזתם על קונספט האנשים המעופפים או הנוסעים בזמן, בקשו מ-Yes או HOT להביא אותה. וכן, אלי לארטר (קריסי מג’יי וסיילנט בוב מכים שנית) משחקת חשפנית אינטרנט. כדאי.
מה קרה? מלחמה?!?
היום המי יודע כמה למלחמה (כן, אני יודע, יש כאלו שיודעים במדויק, זה לא אני), ואותי מעניינים כמה דברים אחרים:
1. איפה שופכים פסולת בניין בתל-אביב בלי שזה יעלה כסף.
2. למה התקשורת לא אוהבת את סופרמן מצד אחד, ולמה הוא מקבל כזה הייפ מצד שני.
ואני אפרט, לא לפני שאציין שאינני עוכר ישראל, ובוודאי מוטרד מהאירועים בצפון. אבל כל עוד הם בצפון, אתמודד עם הפקקים וההיסטריה הציבורית כשאר תושבי המרכז, ואוטרד בענייני השוטפים עד יעבור זעם. כן, כשרון הטמנת ראש בחול כמעשה היען תמיד היה הצד החזק שלי, ואעשה ככל יכולתי לגרום לחרדה הציבורית לעבור לי קרוב לאוזן, אבל לא קרוב מדי.
גמרתי את השיפוצים לדירתי החדשה בעיר הגדולה, ודקה לפני שאני נכנס יש לי כמות נכבדת של שקים של פסולת בניין (אתם יודעים, חול, טיט ומלט יבשים ושאריות של שיש וחרסינה). בדרך כלל המקצוענים מזמינים עגלה לפתור בעיות כאלו. עגלה במהותה היא מן מפלצת ברזל יצוקה שתופסת לכם מקום במגרש החניה, או רחמנא לצלן יושבת על המדרכה הציבורית, עד שהיא מלאה ואתה מזמין חזרה את הטרקטור שיקח את המפלצת ויפטר מאשר על גבה. ברוב הפסולת של השיפוץ המקצוענים טיפלו, ועכשיו נשארו השאריות מהעבודה הקטנה שאחרי. לא מספיק בשביל להזמין עגלה, ויותר מדי מאשר לזרוק אל הפח המשותף. פניתי אל גורמים מוסמכים בעיריה (שהיו אגב, מאד אדיבים ועזרו לי בדקות לפתור את הסבך הבירוקרטי), והם טענו שאם עלי להפטר מפסולת בניין בעצמי אסור בטובי אל הגורמים המוסמכים לכך. עניין של תשלום סמלי טען איש הרשות. תשלום עבור שימוש במזבלה? נשמע לי משונה. כאן אגב, אתר המשרד לאיכות הסביבה, שבו מצאתי אחראים לטיפול בפסולת בניין.
סופרמן. סופרמן, הו סופרמן. למי חטאת שיטפלו אליך התקשורת? למה קיבלת הייפ כזה שיגרום לסמלך להתנוסס על חולצותיהם של כל אנשי סינמה סיטי, אבל, גרמת להם באותו הזמן להקרין את סרטך ביום הבכורה בסאונד גרוע ובפוקוס מקרטע?
מה בדיוק קורה כאן?
אני את הסרט מאד אהבתי. הזכיר לי מדי את סרטי סופרמן ופחות מדי את הקומיקס, אבל את המחשת התעופה אף אחד לא עשה כל כך טוב, וללא ספק קייט בוסוורת’ היא הלואיס ליין הכי יפה עד היום, ורק בשבילה, סופרמן, כדאי לך לבוא לבעוט בתחת של המקרינים האלו או מי שלא תיקן את מערכת הסאונד בזמן. שייתביישו. בשביל הקרנה כזו אני עוזב את הספה הנוחה שלי בבית עם הסאונד הסראונד והיכולת ללכת להשתין באמצע הסרט? אתם באמת רוצים להרוג את האופציה לצאת מהבית ולשבת בחושך יחד עם 200 זרים במשך שעתיים? אנשי אולמות הקולנוע, דווקא בזמן כזה, כשהתותחים רועמים, ואנשים בכל זאת מטריחים את עצמם לצאת מהבית, דווקא אז, אתם צריכים להקפיד שהכל יהיה טיפ-טופ טכנית. חאליק, תתאמצו קצת.
נדמה ששרביט סרטי הסופר הירוז הטובים עבר ממארוול לדיסי. מארוול פתחה את העדנה של הז’אנר עם ספיידרמן, אקס-מן וההאלק התחילה להדרדר עם דרדוויל וכבר לא היה לה את זה עם הפנטסטיק פור. דיסי פתחה בשאגה עם בטמן מתחיל ועכשיו סופרמן שחזר. מישהו יודע על עוד דברים חיוביים בקנה?
אהבתי את הסרט עצמו על אף שההקרנה הקשתה עלי. בריאן זינגר יודע לפרגן למיתולוגיית קומיקס כמו אף אחד אחר. הסרט זרם, התרפק על נוסטלגיות ופרות קדושות של המיתולוגיה של אחרון הקריפטונאים ואפילו החמיא לעטיפה של סופרמן #1. היה אפילו מצחיק לעיתים. העובדה שברנדון רות’ כקלארק קנט נראה כה צעיר בעצם המשיכה את סדרת סמולוויל תימאטית, אפילו שעלילתית הסרט ממשיך את הארבעה של דונר/ריבס (כולל המוזיקה המצויינת של ויליאמס).
הפוסט הזה לא אמור להיות ביקורת על הסרט, רק ביקורת על ההקרנה ולציין את העובדה שאני לא יכול להיות ביקורתי לדברים שאני אוהב. את הסרט אהבתי. אמרתי את זה קודם ואומר שוב. דיסי מביאים אותה. אם נכליל את וי (פור ונדטה) כסרט קומיקס ושל דיסי, אפילו בפעם השלישית.
אני את סופרמן חוזר אחזור לראות שנית כנראה על המסך בבית.
טרמינל לומקס
אתמול בלילה, לפני שנרדמתי עם הביוגרפיה של הקיד נוטוריוס, רוברט אוונס (The kid stays in the picture), ראיתי חלקית את טרמינל, ונזכרתי שזה באמת סרט אדיר. מלבד הדמות הספק ליצנית, ספק טראגית שמשרטט טום הנקס בדמותו של ויקטור נבורסקי, ספילברג בונה עולם שלם בתוך השדה תעופה הזה, וכולל בתוכו מסע התבגרות שלם מתינוק בן יומו שאינו מסוגל לאמור מילה באנגלית, לאדם הנערץ על ידי סביבתו. והאמת היא שהייתי משוכנע שפרסמתי רשומה על טרמינל, כולל את התמונה המדהימה של גופטה הזקן עוצר מטוס ענק עם מקל של מטאטא. אבל אולי הפוסט ההוא מעולם לא פורסם.
ספויילר: בצפייה שניה מעניין היה לראות איך הרומן הנצחי שמדמיינים שיקרה בין אמיליה (זיטה ג’ונס) לויקטור זוכה רק לשביב קל, בעוד היא חוזרת אל אהובה מקס, כסוף-השיער-שפניו-לא-נראים, הבחור שלו היא מחכה שיעזוב את אשתו, כמו שויקטור מחכה לצאת את גבולות הטרמינל. כך אפשר להגיד שבמובן מטה-תימטי ויקטור ומקס אחד הם, פנים שונות לאהובה של אמיליה.
אגב גבולות, בכל מקום הדגישו את הפרסומת לרשת חנויות הספרים/דיסקים/בית קפה BORDERS האמריקאית החדשה. שאפילו יצא לי לרכוש בה מספר לא מבוטל של ספרי קומיקס (כמו Supreme Power או Ultimates vol.1) במסעותי ביבשת ההיא בקיץ שעבר.
טרמינל באמת סרט מוצלח, למי שלא ראה, כדאי. נראה לי שיהיו שידורים חוזרים נוספים ביס.
אגב רוברט אוונס וקומיקס, הוא מפיק בימים אלו סרט סופר-הירוס שנקרא Foreverman ביחד עם האיש-שהוא-מרוול סטן לי.
אגב טרמינל ו”24“, השחקן הישראלי, ועכשיו ההוליוודי, מרק איווניר משחק בשניהם, והסביר שאת הסצינה שלו כגוראן, נהג המונית הניו-יורקי (”הגעתי לפני כמה שעות”), ספילברג הוסיף בהשלמות.
ונסיים בבדיחה (ובל יעלבו, כי זה רק משהו ששמעתי, ומתוך חיבה אני מספר):
איך קוראים למישהו שמסתובב עם מוזיקאים?
- מתופף.
Yo Larry
“Seems like every day I know less and less. Like everybody got a peek at the rules but me, and I got to piece it all together by watching everyone else”… Badger #9
כינוי אינטרנטי הזכיר לי קומיקס נושן של מייק ברון (פירסט קומיקס), אודות נורברט סייקס, הידוע בכינויו הבאדג’ר.
“Badger is an expert at hand-to-hand combat. He began his training in Shorin-ryu but has since gone on to master dozens of obscure, esoteric, arcane, not to mention abstruse martial arts, the likes of which you seldom hear about.
He can also talk to the animals - just like Dr. Doolittle. Only with better results.”
הבדג’ר, מטורף במסיכה, אולי מייצג את הדור הראשון של “גיבורי העל” שבעצם לא היו ממש על, אלא די מתחת. כאלה שאצל באטמן היו נזרקים לארקהם אסיילום. הבדג’ר מעורער בנפשו, עבר התעללות בילדות על ידי לארי בעלה של אמו, לחם בויאטנם, וסובל מפיצול אישיות. האישיות שעליה הקומיקס הוא אותו לוחם במסיכה שמשמש כשומר ראש לדרואיד עתיק (או מכשף מזג-אוויר) שקרוי האם (את שמו המלא לא קל לבטא). כמה שזה נשמע כבד, אולי מהציטוט למעלה ניתן להבין את הקלילות ואת הפאנן שברון כותב בה. למשל בין האישיות של סייקס הן ילדה בת 9, או הכלבלב שמת לו כילד. ברון שהביא לנו גם את עלילות החלל של נקסוס, נכון לתקופה בה כתב, היה ללא ספק פורץ דרך.
שאגת קרב: אוף-דה!!!!
ברכה לשלום: יו לארי (כי כולם לארי בשבילו בעצם)
הגדרה עצמית: “The Badger maims but does not kill.”
אמונה: האל הוא בדג’ר (גירית) בשם מירטל (כמו שנאמר הוא לא שפוי)
זה קומיקס שהייתי שמח לראות בתור סרט הוליוודי לשם שינוי. ללא ספק יוצא דופן, ומלא חן.
Quote from Mike on Badger Team-up’s:
“Those were all windows of opportunity. Badger is horribly promiscuous. He’ll team with anybody. He would certainly force Batman to reconsider his methods and demeanor. I could see Badger/Captain America. Badger could get Cap to loosen up a little bit. They might go bowling.”
ניר בקליפ נוסף
ניר מטרסו (פישטונה), האיש שטען שהמצאתי את האינטרנט, מפציץ בקליפ נוסף פרי עכברו. אחרי שפעם עשה קליפים לאביב גפן ולאמיר קרטס, ממשיך בקליפ שני להרכב שחתום בבירדסונג. הקליפ הקודם היה ל Her Highness בקטע שנקרא sisters and sons of pride, והפעם לשיר של Tinty Creatures שנקרא Acrylic on cardboard 2. מוזיקה שווה, אנימציה פסיכית.
אמריקן ספלנדור? יס מקס.
קיבלתי יס מקס. זה שבוע שני שאני טוחן טלויזיה לייק דרז נו טומורו. קצת מוגזם אני חושב. ראיתי הלילה את אמריקן ספלנדור לראשונה. למה אף אחד לא סיפר לי על זה לפני כן? סיפור אודות “איש אמיתי” שכתב קומיקס על חייו המדכאים וה”נורמליים” ונותן מן מבט מראתי על חיים אפרוריים של איש אמריקאי ממוצע. אהבתי במיוחד את העובדה שלטרמן הביא אותו מספר פעמים בשביל להתכסח איתו. לטרמן נגד האוורג’ ג’ו. פקיד הארכיון נגד מארח הטוק שואו השנון. כמעט היו מכות. אולי לטרמן התלהב מהעובדה שפיקאר הסתכל עליו בגובה העיניים, והיה לו אג’נדה משלו שלא כללה התחנפויות או נסיון למכור את הקומיקס שלו, אלא רק לדבר לאומה בלי שיפריעו לו.
הסרט עצמו קצת איטי, פול ג’יאמטי משכנע, והקריס-קרוס בין השחקנים לדמויות הדוקומנטריות מעניין ונותן תחושת אותנטיות. גם כמה מעברים דמויי קומיקס מעניינים.
שווה, במיוחד אם גם אתם אובססיביים-קומפולסיביים אודות אוספים שונים (מר הארווי פיקאר, גיבור הסרט, אסף קומיקס ותקליטי ג’ז ישנים), או סתם אוהבים קומיקס דמויי קראמב.
בנוסף, אם אני סוף סוף כאן, יס מקס שווה, אבל בשביל שהוא יהיה טיוו חסרים עוד כמה פיצ’רים: דולבי דיגיטל (הבטיחו לי שיהיה בעדכון התוכנה האוטומטי הבא), לעשות אחורה לשידור חי (יענו באפרינג - הקלטה קבועה של דקה אחורה או משהו כזה), ו”מנוי” על תוכנית - בחירת תוכנית לפי שם ולא לפי שעת שידור ספציפית - שהמכשיר ישבור את הראש מתי משודרות התוכניות האהובות - למה להתאמץ.
אבל עדיין. וידאו דיגיטלי עם תכנות קל לפי תוכניות, כל אחד צריך.
ההלקית חוזרת
אני קורא עכשיו את שי-האלק מ-2004. דן סלוט וחואן בובילו מתארים את הרפתקאותיה, או יותר נכון את חייה של הבת דודה של ברוס באנר שקיבלה ממנו עירוי ומאז היא גם לעיתים ירוקה, ענקית ומנופפת מכוניות כשמעצבנים אותה. בניגוד לדודן המחורפן, ג’ן וולטרז עורכת דין גם כשהיא במצב ירוק וענק. להבדיל גם, אצלה זה לא עצבים ושכל של בן שנתיים אלא רק ליבידו מפותח ואיד משתולל. כן, כיאות לקומקסים אמריקאים, אשה האלקית היא לא מכונת הרס, אלא כוסית נימפומנית (או משהו בסגנון) שגם מסוגלת למוטט בלוק עירוני בשתי דקות. אני כרגע בפרק 2 שמתעסק בתהליך הקליטה שלה בחברת עורכי דין נחשבת שפתחה מחלקה לטיפול בתופעות “סופר” ודורש ממנה להיות פחות האלק ויותר She. רעיון המשרד המטורלל קצת מזכיר את חברת עורכי הדין שאנג’ל, הערפד-בעל-הנשמה ואהובה הנצחי של באפי קוטלת הערפדים, ניהל. אולי רק השותפים הבחירים במשרד שג’ניפר וולטרז עובדת בו נשמעים יותר סימפטים מאותם Senior Partners שאנג’ל וחבורתו כל כך חששו מהם. בפרק הזה היא עוזרת לאחד, Danger Man, לתבוע את החברה שעבד בשבילה ונפל לתוך חבית חומר-שעושה-אנשים-לסופר-אנשים מכיוון שחייו התפרקו מאז שהוא נהיה סופרמן כזה. ספויילר: ב- 85 מיליון דולר הם זוכים.
קומיקס סימפטי.
