הובא לידיעתי שסרט בהפקה עם אדם סנדלר שבכותביו רוברט שמיגל, אודות איש מוסד שהופך להיות ספר בניו יורק “You don’t mess with the Zohan” , היה קרוי במקור “Boaz the Great”, או כך מסתבר מרשומה באתר holywood.com
כנראה שהמפיקים החליטו שזה לא שם מסחרי מספיק?
אין יותר ביזארו מזה. מילא איש מוסד, אבל ספר? בחייכם. שמיגל! for me to poop on!
כן, ואני לא מדבר על סין. במקום בו רוצים למנוע ממכם לעשן בהופעות רוק, רוצים לחסוך ממכם אתרים שלא תואמים את האג’נדה המדינית מחליטים שלקבל פרסומות אל תוך הדואר האישי שלכם, מותר. כן, כתובות שלא נתתם לאף אחד, אלא שנלקחו במרמה, בגניבה, בתואנות שווא, יכולות, כך מסתבר, לפי תקדימים משפטיים בישראל, לשמש מטרה לדואר זבל, וזה מותר. לפי אותו תקדים, אם תבקשו מהזבלן להסירכם מהרשימה, והוא לא יסיר, אז תוכלו לחפש אותו ולתבוע אותו. לפי התקדים תזכו ב-4000 ש”ח. לא שאני רוצה להעליב מישהו, אבל לכו תחפשו ספאמרים. זה בערך כמו לתפוס באופן אישי את הפרעוש השלישי שעקץ אותך אחרי שליטפת את החתולה של השכנה. הדבר היחיד ש90% מפקודות ההסרה בדוארי זבל הם לאשרר לזבלן שמישהו קורא את הדואל שהוא שולח לכתובת הזו. זה רק יהפוך את הכתובת שלכם ליותר אטרקטיבית. אני חושב שמשתמשי האינטרנט צריכים להקים לובי נגד התקדימים האלו, ולצאת בחוק שקצת פחות מעדיף את מפיצי הזבל האלו. אני את הפתרון שלי מצאתי ו99.9999% מהספאם שאני מקבל מתמחזר לביטים חדשים ונקיים. אבל מה אתכם?
אגב, אני מפרסם את הפוסט הזה גם תחת ביזארו, נושאים שאני שומר לדברים משונים שקורים בעולם. לדעתי זה אחד מהם. ספאם ללא ספק גובל בעבירה, ולדעתי השופטת ביצעה החלטה לא אחראית ובלתי מלומדת בתקדים הנ”ל.
אגב2, סכום התביעה הוא 4000 ש”ח (בכתב הראשוני היה כתוב 1000), ועדיין אני חושב שזה פחות מדי. כמו שטענתי, ברוב המקרים הספאמרים אנונימיים, ומי שמעז ללחוץ על “הסירו אותי”, ומצליח למצוא את הספאמר שמבטיח את זה ולא מקיים מסתכן בכל מקרה.
אגב3, הפוסט הזה והקודם נכתבו בגלל ולפי מקורותיו של הלמו, שמשום מה מצטייר שיש לו חיבה בלתי מוסברת לספאם וטוען שפסק הדין התקדימי והמסוכן הזה הוא “אחד מפסקי הדין היפייפיים והמקיפים”.
אגב4, האגבים האלו נכתבים לאחר מעשה, ובעצם בלוגר אחראי היה עושה מכל אחד פוסט. אני לא בלוגר.
למי שלא שם לב, התיאטרון הלאומי שלנו, הבימה, בבניה.
קצת מלחיץ לראות את השלד של מוסד מפואר כזה. גורם לך לתהות האם אי פעם הוא יהיה שוב בר-שימוש, ואם כן, אז מתי? זה נראה רחוק מתמיד.
(צילומים שלי).
בזמן האחרון אני רואה את כל הסופרנוס. משהו שתמיד הנחתי שאני אעשה באיזהשהו שלב, ואף פעם לא יצא. קצת באיחור, אבל זו באמת סידרה מצויינת. באתנחתות שבין עונה לעונה הגיעה לפני סדרה יוצאת דופן מבית היוצר של Deadwood דיויד מילץ’ ו-HBO הקרויה John from Cincinnati (ובטח תתורגם כ”ג’ון מסינסנטי”).
הסדרה מספרת על משפחת יוסט על שלושה דורותיה של גולשים סופרסטארים והאנשים שסביבם ומוסיפה לזה אלמנט חבוי של העל-טבעי שאולי מגולם בדמותו של צעיר דמוי אלביס שמתקשה בדיבור והתנהלות והופיע בסביבה. יותר מזה לא כדאי לספר, גם אם אתם לא חובבים את הספורט שיש לו ברכה ידנית שקרויה “האנג טן”, כדאי בכל זאת לבדוק את הסדרה הזו (שלושה פרקים בנתיים). די לומר ששלושת הפרקים הראשונים קרויים His Visit: Day 1,2,3 בהתאמה.
סבא וסבתא יוסט (ברוס גרינווד ורבקה דה-מורני)
הסדרה רצופה כוכבים בתפקידים גדולים כקטנים, כמו לוק פרי, רבקה דה-מורני, לואי גוזמן, אד אוניל וגם כמה שחקנים שזכורים לטוב מדדווד, פתאום בלי מבטא טקסני, וכמובן דיאלוגים רצופי מילים מרובות הברות. אבל שווה לשבור את האוזניים בשביל זה, או לחכות להבאה לארץ ותרגום. יס? הוט?
אגב הסדרה מוגדרת כ Surf Noir. אין כל כך בלש או פאם פאטאל, אני הייתי מגדיר את זה Surf Fi. אבל זה רק אני.
הכל הייפ.
אין שם סרט, רק אסופת דיאלוגים בסגנון טרנטינו, ואני אומר סגנון כי אין שם שום דבר שמתקרב ל”like a virgin” “a big mac is a big mac” או “superman is my favorite”. יש שם רק שיחות חסרות עניין בלי העלילה שמחברת אותן. סתם בזבזתי על זה כסף. 40 שקל זה המבורגר. לא התאכזבתי ככה שנים מסרט בקולנוע. ההסבר היחיד שיש לי הוא שטרנטינו לא ביים או כתב את זה, אלא העוזרים שלו. הוא היה עסוק מדי עם כל הכוכבניות.
Tarantino, where have you gone?
אני קצת כועס על זה עדיין, ואפילו יותר על מבקרי הקולנוע שלא טרחו להזהיר אותי ממפח נפש זה. פרטים בהמשך.
בו בזמן שאני מתעדכן בסיום העונה הראשונה של הסידרה של טינה פיי 30 רוק נתקלתי בשתי סדרות מערכונים מעולות. האחת Mr. Show, עשתה 4 עונות (רובן ב HBO) בסוף שנות התשעים, בהגייתם של דיוויד קרוס (הזכור לטוב מ Arrested Development) ובוב אודנקירק (מהתוכנית של בן סטילר ומכותבי SNL).
Hey Everybody its Bob & David
Mr. Show נתנה צ’אנס לקאדר מעולה של שחקנים בינהם בריאן פוסיין, מרי לין רצ’קוב, שרה סילברמן ואפילו ג’ק בלאק (לכמה פרקים לפני שכוכבו זרח).
מה אפשר לכתוב על תוכנית מערכונים בלי להראות קטע ממנה, רק מערכון בודד? הייחוד המופתי, אולי, של מיסטר שו מלבד חוש הומור מחודד שמקדים את תקופתו לפחות בעשור הוא חיבורי המערכונים המופלאים. כל מערכון מהווה חיבור מתוסרט למערכון הבא, כך שהתחושה האפיזודלית שמלווה תוכנית מערכונים ממוצעת פוחתת. החיבורים יכולים להיות ממעבר ל”פרסומות” עד לדמות שעוברת למערכון אחר בלתי קשור. הנה מערכון טיפוסי:
אתם תוהים מה אפשר לעשות עם חמש שקל ותסריט טוב? את התוכנית הזו לדוגמא: Human Giant. ענק אנושי?.
תוכנית שרצה ב MTV (פרק 5 שודר לאחרונה). שלושה שחקנים קבועים. משום מה גם כאן לבריאן פוסיין יש תפקידי אורח. כדאי.
הערה: בריאן פוסיין ידוע בתור האיש המוזר ההוא מ Just Shoot Me (אפילו בIMDB הוא מוגדר ככה). לפני Human Giant הוא נצפה לאחרונה בתוכניתה של שרה סילברמן. אני דווקא חשבתי שהפיילוט לסדרה בכיכובו שלו ושל פאטון אוסוולד Super Nerds דווקא היה מוצלח.
אגב, אם וכאשר התוכניות האלו ישודרו בארץ באחד הערוצים אני מקווה שימצאו לשמות שלהם תרגום פחות מלגלג משלי.
דבר ראשון, במה שוב באוויר, מאז אתמול, יום שלישי לפנות בוקר. כמעט באופן מלא. שבוע אופליין. זה לא משהו.
מסקנות ראשוניות: א’ לפני הכל, סתם לסיבור האוזן, ברור שאני אידיוט. מי שחושב אחרת לא באמת קורא את הכתבים האלו. ב’, פעם הבאה שמתקשר אלי עיתונאי בבוקר בבוקר מוקדם לפני שאני מתעורר אני צריך לענות שאני לא זמין כעת, ושינסה מאוחר יותר. ג’ מי שאמר לי 9 מליון לא מצא את הרפנס המדוייק שלו, רק את ה- 2.3 מליון דולר לפי ליפ-פיש. כן, וזה רק הדומיין והקישורים האינטרנטיים שלו, לא הפרוייקט כולו. ד’ לא. לא מוכר. תקנה מהעיתון.
עכשיו אני אסביר מה זה לשחזר בדרך לא דרך. התוקפים מריצים טרוג’נים שיושבים ב googlerank.info/counter וב-www.ms-counter.com/ms-counter/ms-counter.php (ואם מישהו רוצה דרך זה להחזיר להם מכות, אני לא אמנע ממנו, אפילו שמאד יכול להיות שגם לדומיים האלו הם פרצו). הם הצליחו לפרוץ לשרת של במה דרך ה-gd/png exploit ולקבל יכולות הרצה כמו המשתמש של שרת הווב. דבר ראשון הם שתלו iframe שקורא לטרוג’נים האלו. אחרי שמספר פעמים שיחקנו בחתול ועכבר, אני הייתי מוחק את שתילות הקוד שלהם אל תוך דפי האתר והם היו מחזירים, ואני במקום למצוא את האקספלוייט הייתי מטפל נקודתית ורק לא מאפשר כתיבת קבצים (אמרתי אדיוט, כן?), כאקט של עצבים, אני מניח, הם מחקו את הדאטבייס. אצתי-רצתי ושיחזרתי מהגיבוי היומי. הלכו כמה שעות אתר, לא נורא. הייתי בטוח שטיפלתי במצב, והוא לא יחזור. הונדליסטים ראו את השעה שהאתר חזר (כל היצירות מתוארכות), ושוב, בדרך אחרת מחקו מספר טבלאות עקרוניות (כמו טבלת היצירות וטבלת הטקסטים של היצירות) ממסד הנתונים, הפעם בדיוק לפני הגיבוי היומי, כך שהגיבוי עצמו התמלא בטבלאות ריקות, ועבר הלאה לגיבויים המרוחקים שנעשים.
כשבאתי בבוקר נחרדתי, ושוב, מיהרתי לפתוח את הגיבוי שלפני-יום. אך אויה, שוד ושבר, מסתבר שקובץ ה-TAR שבו הגיבוי מאורכב נקטם אחרי 2 ג’יגה. TAR/GZIP השתנה ואני לא שידרגתי להתאים את הקרנל החדש לתוכנת הארכיבים המעודכנת. כך עם כל הגיבויים הנוספים של הימים הקודמים. כך שהגיבויים הקדומים נגמרו באות R במניין הטבלאות (מסודר לפי ABC). היצירות באות S. מה שנותר הוא הגיבוי הפרוש מאוגוסט 06, כשהקרנל שודרג.
הגיבוי הזה, בצירוף הטבלאות שכן נשארו, הותיר את היצירות של אחרי אוגוסט 6, וטבלת המנויים.
לשמחתי דווקא נותרה טבלה שמשמשת לחיפוש מהיר, וכוללת את כל היצירות המקוונות, וכמעט כל המידע מטבלת היצירות, נותרו כל המיילים האוטומטיים שאני מקבל על כל יצירה שמוכנסת לאתר (וכוללים את הטקסט המלא שלה), ואת המטמון הפנימי של האתר שכולל את הדף במלואו, אבל רק ליצירות שהוצגו לפני מחיקת המטמון שמתבצע מעת לעת. כל אלו יחדיו החזירו את האתר לקדמותו כמעט. אפילו בלי להשתמש בקאש של גוגל, כפי שהציעו מספר אנשים. את טבלת המנויים והיצירות המומלצות שיחזרתי מהלוגים.
במה הפכה לבנה. הכתום-שחור פתאום נראה לי לא לעניין.
רציתי להשוות בין הסדרה המעולה Dexter לבין סדרה משעשעת ולא מזיקה בשם Psych ולהראות כמה הם דומים, אבל אז נוכחתי שגם ל- Dexter’s Laboratory ול Dexter קווים משותפים:
נתחיל בקווי דמיון בין דקסטר, סדרה איכותית מבין SHOWTIME על רוצח סדרתי שמנסה בכל זאת להיות בנאדם “טוב” לבין המעבדה של דקסטר סדרה מצויירת על ילד שיש לו מעבדת על מתחת לבית:
1. לגיבור קוראים דקסטר.
2. לגיבור יש אחות, (מעצבנת יותר או פחות) אשר גם היא דמות מרכזית בסדרה. לילד יש את דידי, אחות גדולה, גבוהה וארוכת רגליים שמנסה שוב ושוב להרוס לו את המעבדה, בטעות בדרך כלל, (ואשר לה המשפט: היי דקסטר ווטצ’ודואינג), לעומת הרוצח אשר לו יש אחות שוטרת, (ארוכת רגליים אף היא), דברה, ואשר לה הוא נותן טיפים מתוך מוחו הקודח. סוג של אחות קטנה (אפילו שבטח יש לשחקנית ג’ניפר קרפנטר איזה מטר שמונים).
3. שני הדקסטרים עובדים במעבדות. הילד במעבדה שבנה מתחת לבית, הרוצח במעבדת זירת הפשע של המשטרה, ושניהם מתעסקים במדעים. הרוצח בפורנזיקס וחקר הדם, והילד בכל מדע שהוא. שניהם מאד מוצלחים במה שם עושים.
4. שניהם מנסים להיות בסדר עם העולם, בדרכם המשונה. הילד מנסה להצילו ממפלצות ענק, או לפתור את בעיות הרעב העולמי, אפילו שלפעמים גורם להאפלות בחצי כדור הארץ הצפוני, או לחובות של מליוני דולארים לנאסא, לעומת הרוצח שהורג רק “אנשים לא חפים מפשע” ועובד במשטרה.
5. שניהם גאונים בלתי מובנים עם חסך רגשי עמוק. אצל המבוגר בהפשטת מה זה הפך לרצון לקפד חיים, בעוד אצל הילד זה חוסר תקשורת משפחתי ועוד תסביכים א-סוציאליים למינהם.
6. לגיבור יש סוד. לילד יש מעבדה סודית שרק אחותו וכמה חייזרים יודעים על קיומה. לרוצח, יש את תחביבו הקטלני שרק אביו ידע על נטיה זו, ועזר לטפחה לכיוון “חיובי”.
ונעבור להשוואה עם סייק. שון, גאון קרימינולוגיה עוזר למשטרה תחת מסווה של Police Psychic:
1. לשניהם יש אבא שוטר שחינך אותם ברזי המקצוע, ושמופיע בפלאשבקים לאורך הסדרה.
2. שניהם העדיפו לא להיות שוטרים אבל עוזרים למשטרה באופן חיצוני, מועסקים על ידה בצורה זו או אחרת. דקסטר עובד במעבדת המשטרה, ושון מועסק כיועץ רוחני (איך לתרגם Police Psychic, יש למישהו רעיון?).
3. שניהם מאד מוצלחים במה שהם עושים, ושניהם מעדיפים לא לקבל על זה קרדיט. לשניהם יש תסביך מגלומני מסויים.
4. אצל שניהם יש דמות שחומת-עור שלא מאושרת מהאופן שבו הם מתנהלים. אצל דקסטר זהו השוטר המוצלח סרג’נט דואקיס שכבדיחה אומר לדקסטר שהוא יאסור אותו יום אחד, ולשון יש את גאס, שותפו למשרד החקירות הרוחני, שתמיד מבקר את כל צעדיו.
5. לשניהם יש שוטר שלא מרוצה מתפקודם או מהאופן שבו הם מסתבכים לו בחקירות. לדקסטר שוב זה דואקיס, ולשון זה הבלש הלחוץ לסיטר.
6. בשתי הסדרות יש דמות נשית בלתי נגישה אך אטרקטיבית לצופים. לדקסטר זה אחותו מן הסתם, ולשון זו השוטרת שמפאת “זו סדרת טלויזיה מהדור הישן” אין בינהם שום דבר מהותי.
7. לשני הדמויות יש סוג של מסווה. אצל שון זה העמדת פני סייקיק. אצל דקסטר זה העמדת פני בן אדם.
עריכה: 8. בפרק שבו דקסטר הולך לטיפול הוא קורא לעצמו בפסוודון שון. צירוף מקרים?
השוואות בין דקסטר, סדרה איכותית שלכל פרק בה יש איכויות של סרט, לסייק, מן קומדייה משטרתית דלת תקציב או למעבדה של דקסטר, סדרה לילדים ולצעירים ברוחם, אינה בדיוק באותו קנה ומשמשת כאן רק מן סוג של כוון תימאטי. הביטו וראו איך יוצרים שונים ולא קשורים המתפקדים בזירות יצירה שונות הגו דמויות בעלות קווים תימאטיים מאד דומים. אין ספק שאם הייתם מבקשים המלצה מה לראות מבין השלושה הייתי ממליץ על דקסטר, על אף מספר סייגים. מספר קווים בעלילת הסדרה הרגישו כ”מודבקים”. זה קצת ניטפוק, כי הסדרה כתובה להפליא, אבל ההתייחסות לרוצח כמשהו מולד וכמשהו שיוצר אחווה בין רוצחים נראית לי מודבקת ולא ממש הגיונית. אבל הסדרה עצמה קולחת, מותחת ומציירת ספק קריקטורה ספק טרגדיה אנושית, ואפילו מתובלת בהומור מקאברי מדי פעם. שווה לראות ללא ספק. עוד לא גמרתי לראות את העונה הראשונה ואמרו לי שיש סוף מפתיע, אז בבקשה לא לספוילר לי אותה.
יובל דרור התארח בערוץ 10 והסביר לזוג המלומדים, לונדון וקירשנבאום, על סקנד לייף (הוידאו לא עבד לי כל כך בפיירפוקס). מעולה למי שלא הבין עדיין על מה אני מדבר כאן כבר כמה זמן. מתוך נענע, שלהם אגב, מדור סימפטי למדי על הנושא, מאת אדר שלו.
טוען קירשנבאום, שהוא לא מיצה עדיין את חייו הראשונים. ומי כן, חוץ מהמתים? המשיכה בסקנד לייף,ותקנו אותי אם אני טועה, היא היכולת לבחון אפשרויות אחרות של חיים. בעיקר בחופש. כן. חופש מוחלט. משהו שלרובינו אין בחיים הראשונים האלו.
אווטר אגב, אכן מילה הודית, שמתארת את הייצוג הגשמי של אל מסויים. נדמה לי ששיווה תמיד אהב אווטרים שמתוארים בצבע כחול וממיתולוגיות אחרות אנחנו למדים שזאוס אהב להופיע כשור חרמן, ואילו אלוהינו אנו כשיח בוער. כל דת והאווטרים שלה.
והנה בצורה מסודרת יותר, כמה הנחות עבודה לחברות מסחריות התוהות האם כדאי להצטרף לסקנד לייף. בעיקר, טוען הבלוגר, זוהי חוויה כבדה מדי לאמצעים ניידים ולדור שגדל עם כושר ריכוז קצר טווח.
