קטגוריה: גיימינג

לנה לנג בתור צ'ון לי

chun-li

חביבת המערכת קריסטין קרואיק שזכורה לטוב בתור לנה לנג מהסדרה סמולויל (דוסון קריק עם קלארק קנט) לוהקה לתפקיד צ'ון לי. מי שזוכר את סטריט פייטר הראשון, המשחק שהתחיל בתור מכונה שאפשר להרביץ לה (כן, גרסאות האקרייד הראשונות כללו כפתורי מגע גדולים רגישים לעוצמת המכה), אז צ'ון לי היתה דמות הבחורה היחידה שם. הרבה לפני שלל הגרסאות של סטריט פייטר ושלל דמויות הנשים בהם. אגב, אני עדיין מצפה לסטריט פייטר 4 שאמור להיות אוטוטו לאקסבוקס360. אז הנה, אחרי הסרט הראשון עם ואן-דם, אז ב-1994, הגיע סרט המשך, או לפחות עוד נדבך בפרינצ'ייז:

Street Fighter, The legend of Chun Li. להלן טיזר-טריילר (ווייס-אובר ביפנית, אשמח לתרגום):

YouTube Preview Image

2007 Mod of the Year Awards event – Mod DB

2007 Mod of the Year Awards event – Mod DB

מודים, למי שלא יודע, בהקשר של משחקי FPS (משחקי גוף ראשון, כמו דום נניח), הינם שינוי של המשחק המקורי. אותו מנוע, אותה תוכנה מלבד מספר שינויים, וגרפיקה, סאונד ומשחקיות שונים לגמרי. יצרני משחקי ה-FPS מאז IDSoftware עם דום כבר ערוכים ונהנים להקל על יצרני המודים.

מודים הנם תוצר של קהילת השחקנים. אנשים שעובדים ללא לאות, וללא תגמול מלבד הערצת עמיתיהם. קרה לא אחת שמוד הפך למשחק בפני עצמו (כמו נניח Counter Strike), לפעמים אפילו יותר פופולארי מהמשחק המקורי. אבל רוב יצרני המודים רק רואים לפניהם את המשחק שהם אוהבים קצת יותר טוב, או קצת אחרת.

אז הנה, יש אפילו פרסים.

תמונה מהמוד Project Reality

לאחרונה נדלקתי על מוד בשם Project Reality (או ריאליטי מוד לחבריו), שינוי למערכת של BF2, המשחק הרבה יותר ריאליסטי, הרבה פחות תזזיתי. הרבה יותר מזכיר צבא. הם הוסיפו שם את הצבא הבריטי, את הקונפליקט הערבי כמו שאנחנו מכירים אותו (על אזרחי ועם אבנים וטילי לאו), ושינו בהרבה את אופן המשחק. חבל שאין גם את הצד הישראלי. ממליץ לנסות.

עשר סיבות למה לא

Second Life, Why Yes

והנה בצורה מסודרת יותר, כמה הנחות עבודה לחברות מסחריות התוהות האם כדאי להצטרף לסקנד לייף. בעיקר, טוען הבלוגר, זוהי חוויה כבדה מדי לאמצעים ניידים ולדור שגדל עם כושר ריכוז קצר טווח.

החיים השניים שלי, או לאן נעלמתי בשבועיים האחרונים

אם לא קראתם את הדה-מרקר שהגיע עם הארץ בסופשבוע שעבר, או בכלל לא הקשבתם לשיח הטכנולוגי, אז לא שמעתם על Second Life.

ls-bad-girls1.jpg

אותו עולם וירטואלי שאולי הגליק הכי גדול שבייחצון שלו הוא שהכסף שם אמיתי. דהיינו יש שער חליפין משתנה עבור לינדן-דולר ודולארים אמריקאים (נכון להיום משהו כמו L$280=1$). אני לעומת זאת, הייתי מייחצן את העולם הזה בתור גן-שעשועים וירטואלי שבו אתה יכול לפגוש אנשים מכל העולם שנראים כמו שהם רוצים להראות בתוך תפאורות ממוחם הקודח של אלפי אנשים ברחבי העולם. המונח סייבר-סקס מקבל כאן משמעות אחרת לגמרי.
אז נכון שנקודת מכירה של עולם וירטואלי בתור "כאן אפשר לעשות כסף", עלול לגרום למסתקרנים להגיע. אבל האם זהו הקהל שנרצה מסתובב ליד האווטרים המושקעים שלנו? האם אלו אנשים שאיתם נרצה לעשות ניוד סקיידייבינג או לשחק טקסס הולד-אם? אותו דבר לגבי אנשים שבאים כי כאן "אפשר להזדיין עם בובות וירטואליות שמאחוריהן אנשים אמיתיים". האם זהו הקהל שנרצה להיות בחברתו? אין מספיק סליז בעולם בשביל לייצר עוד פלטפורמת סליז-אינטרנטי?

צלם, עושים פה חיים

כרגע סקונד לייף הוא פוטנציאל בלתי ממומש. רבים שם היוזמות, הקרקעות וההיצע על הביקוש.
כשכל אחד יכול להיות בעל קרקעות או לפתוח ביזנס ב-6$ (אמריקאי) לחודש, מה כבר הטעם בביזנס?מה שחסר בסקונד לייף הם אנשים מעניינים מספיק בשביל שנחזור. סיבות אנושיות ורגשיות בשביל שריבוי הביזנסים מסביב יקבל משמעות. מה הטעם באלפי קניונים אם אין שם אף אחד לקנות, או שהמחירים לא תואמים את הכסף שיש בתיקינו הוירטואלי? או למה לשחקנית להלביש את האווטר שלה במיטב מחלצותיה שעלו לה בדמים רבים, אם אין ג'נטלמנים ראויים מסביב? חסרים שם אנשים.
משעמם לכם בחיים? בואו לחיים השניים, זה בחינם. למצולמים אין קשר לכתבה.

כינרנט 2006 או בליפ בליפ בליפ

עברו עלי חמישה ימים אינטנסיביים. לפחות יחסית לקצב הרגיל שלי. זה התחיל מכינרנט, פו-קמפ הישראלי, או הקייטנה של יוסי ורדי. סופשבוע מורחב שכל עיסוקו היה מפגש של אנשים מתחומי עשיה שונים של האינטרנט הישראלי ואף אורחים שונים מהעולם, על שפת הכנרת. זוהי השנה השלישית ברציפות (הכינרנט השני שלי). שמחתי לקחת חלק במאורע שכזה, אם כי הצטערתי על חסרונם של מספר אנשים שלדעתי היו תורמים גם למארג החברתי ובעיקר רעיונית, וחבל שועדת "ההזמנה בלבד" של המחנה בחרה להתעלם מאלו (ואם יש אימייל להציע אנשים כאלו, אז איפה הוא). בעיקר התרשמתי מההרצאה של קוין סלאבין מחברת area/code שעוסקת בפיתוח "משחקים גדולים" – משחקים בעולם האמיתי שנשענים על טכנולוגיה. פאק-מנהטן היה הנסיון הראשון שלהם (אולי המפורסם ביותר), ואני בטוח שהז'אנר הזה רק יגבר. בכינרנט עצמה שיחקנו משחק קונספירציה בשם Identity Game, משחק פשוט (עם רקע מוכר לכל חובב מד"ב) בו אמורים לזהות מאיזה "ארגון סתר" אתה על ידי Social Hacking. הייתי בחמשת הזוכים (אולי תודות לרונן רז שזכה).
אמר ובצדק, סלאבין, שמאז 85' השנה בה התחלנו לשחק במשחקי מחשב, המונח משחק כמעט ותמיד כלל מספר אנשים (מלבד אולי סוליטר), עניין שרק חוזר היום, בצורה מנוכרת למדי עם משחקים אונליין. 20 שנה של משחקים לבד הולכים להגמר? נראה.
היי לייט נוסף היה ללמוד לשחק בפוקר טקסס-הולדם על ידי ג'ף פולבר (פולברמדיה), שגם הסביר והדגים שאמריקן אקספרס שחור עשוי מטיטניום ולא מפלסטיק. פעם הבאה שאטייל בארה"ב אנסה לארגן כזה, כי אז הוא לא יתקמט לי כשאני אטמין אותו בגרב.
כאן יש תיאור ממש מגניב של כינרנט, בעיניים חיצוניות אך מפוקחות של טום אבסלין
(ITXC / Hackoff).
מכנס דה מרקר
מתוך הבלוג של ג'ף פולבר, מימין: רונן רז, גיל רימון, ג'ף פולבר, עמית שפריר וסאם גלאסנברג.

אתמול והיום ביליתי כהמשך לכינרנט, בכנס אינטרנט של דה-מרקר ואורנג' שנקרא Com.Vention. היום הראשון היה המשך ישיר לכינרנט, לפחות תחושתית. הרבה דיבורים סמי-טכנולוגים על מצב הרשת לאן. או בעצם התעסקויות במצב הכסף ברשת לאן, אבל ניחא.
היום נכחתי בדיון אודות אייפיטיוי (טלויזיה שמשודרת מתוך מחשב אישי דמוי טלויזיה ובנוחות ניתן להוריד בה תכנים מהרשת) וטלויזיה. ואני רק יכול להגיד לקברניטי ויי-נט (שאמרו את הדברים הכי יען-שטומן-ראשו-בחול) – תתעוררו. החלון הזה שאתם משדרים בו וידאו זה לא טלויזיה באינטרנט. העובדה שאני רואה את כל הסדרות הכי חמות בזמן שהן משודרות בארה"ב זה כן. הגיע הזמן שספקיות התוכן הטלויזיוני יערכו ביתר שאת לעניין הזה ולא יפטרו אותו כ"חלון שרואים בו תכני וידאו", כי ממש בקרוב הקומץ שמורידים סדרות מהרשת יגדל לכדי מסה קריטית וכדאי מאד שספקיות התוכן כבר יתייצבו שם מוכנות. יס מקס ו VOD הם לא ממש פתרון לעניין כזה. סתם סוג של כסת"ח. והעובדה שאנשים עושים מאמצי על להשיג תכנים איכותיים בזמן שהם רוצים לצפות בהם, ולא מוכנים עוד לסבול את הקשקוש שהם דוחפים לנו בתור טלויזיה צריך לאמור דרשני.
אגב, מחר ערבמה – 22:00 תמונע. אני מנחה.

Spore. בקרוב מעל מסך זה.

http://video.google.com/videoplay?docid=8372603330420559198

וידאו מתוך תצוגה של ויל רייט (האיש שמאחורי סימס, סימסיטי וכו'), על משחקם החדש של מקסיס, Spore. או בכינוי של החבר'ה Sim Everything. בספור מתחילים לפתח יצור מבועה חד-תאית עד לייצור ששולט בגלקסיה. צפויות שעות הנאה רבות, כך נראה.
שלושים דקות של צילומי מסך מחשב, ודיבורים של ויל רייט. אבל המשחק, המשחק!

בלאגן עם הקופסה?

עדכון מהשטח. בעקבות זעקה שקמה כשמספר אקסבוקסי-360 לא תפקדו כהלכה (עוד פרנוית אינטרנט?), הצהירה מיקרוסופט בצעד די חסר תקדים, שאם תמיכה טלפונית לא תפתור את הבעיה, הם ידאגו לקחת ולהחזיר את הקופסה מתוקנת או מוחלפת על חשבונם. ככה לפחות לפי ספונג. האמת, מרשים.

XBOX מסביב

בימים הקרובים (מחרתיים?) מיקרוסופט משיקה את ה XBOX 360 שלה בארה"ב. למי שלא שם לב, מדובר במערכת משחק ("משחק טלויזיה" כמו שקראו פעם לאטארי – קופסה שמחברים לטלויזיה ומקבלים שקט מהילדים למספר שעות) מהדור החדש. NEXT GEN בלעז. המערכות האלו אמורות, מלבד לתת קצת נחת מהילדים, לתת פתרון דיגיטלי מלא לסלון שלנו, לנגן לנו את כל המדיה הדיגיטלית, לדבר באופן טבעי עם המחשב בחדר העבודה, וכמובן לספק תרגולת מלאה לאגודלים של מי מבינינו שמשתמש בהם באופן קבוע. אחרי שיש לנו כבר ארבע שנים את הפלייסטיישן 2, את הX-BOX ואת הגיימקיוב של נינטנדו, היינו אמורים לחכות 5 שנים עד לדור הבא. ככה לפחות לפי הערכות שוק. מיקרוסופט בצעד אולי קצת פזיז מעיזה לשחרר את המערכת החדשה, בערך חצי שנה לפני המתחרה הגדולה בתחום – סוני עם הפלייסטיישן 3. אני אומר צעד פזיז, כי עם כל השיפורים שחלים בתחום החומרה כל הזמן, רק לפי סכמטיקה על הנייר, נראה שהמערכת של מיקרוסופט תהיה "חצי דור" לפני המערכת של סוני. כשסוני ישיקו, הפלייסטשיין 3 תהיה יותר מהירה, יותר מרשימה, עם משחקים שנראים עוד יותר כמו סרטי תלת-מימד שעד היום ראינו בין "טבלה" ל"טבלה" במשחקים (CUT SCENES מה שנקרא). ככה לפחות נראה לפי הקדימונים שמשחררים לנו. לא שה-XBOX360 לא מרשימה. רק בשביל לשחק DEAD OR ALIVE 4 שווה לרכוש אותה ב-300$ בארה"ב, או אפילו ב-$400 עם שלט אלחוטי וכונן זעיר. רק לאחרונה גיליתי את הפוטנציאל שיש למערכת פלייסטיישן 2 (לדוגמא שימוש בכונן קשיח) ואפילו לא ממש הספקתי לבחון את ה-XBOX לעומק (נגיד עם מערכת ה XBMC מותקנת – מערכת חינמית שנותנת לXBOX הוותיק שימושיות של נגן מדיה דיגיטלית מלא). אני מרגיש שענקי הקונסולות קצת מזדרזים, שלא נאמר קופצים החוצה מהבית לפני שהספיקו לנעול נעליים. לדידי ה-XBOX הוותיקה רק מראה כמה מערכת החלונות שאנחנו משתמשים בה באופן קבוע מסורבלת. כי אותה מערכת משחקים בת 4, היא בעצם פי.סי לכל דבר, אפילו עם מעבד קצת חלש (CELERON 700), והמשחקים בה מרשימים. עד עכשיו סרבתי בכלל להתייחס לXBOX ברצינות בגלל סיבה זו בדיוק, אפילו שמכל עבר שמעתי רק דברים טובים על המכונה. אולי חיכיתי ל XBOX 360 שפועלת על 6 מעבדים מתקדמים עם צ'יפ גראפי של ATI ומיועדת מראש לנסות לכבוש לנו את הסלון עם ניגונים נוחים של דיוידי וסרטים דיגיטליים, והכל באיכות של טלויזיית HD. אולי בכל זאת אני אמתין ל- PS3 (שמתפארת ב-8 מעבדים מתקדמים עם צ'יפ גראפי של NVIDA) כי ממש לא מיציתי את הפוטנציאל הגלום ב- PS2. פוטנציאל שענקי הקונסולות מתכוונים, כך לפחות לפי התחזיות, להביא לנו גלום בקונסולות הנקסט-ג'ן. אבל כמו שאני מכיר את עצמי, נראה לי שבסוף יהיו לי שתי קונסולות של הדור החדש. בלי בכלל לבחור בין השתיים. נכון, יהיו הרבה שלטים אלחוטיים מסתובבים בבית, אבל לפעמים צריך לסבול קצת בשביל להנות יותר. תלוי כמה אני אעמוד בפיתוי של רכישת XBOX 360 ומה יהיה מצב החשבון בנק.

מספר הערות ותהייות:

  • שמתם לב שהמעבד הגראפי של XBOX הוותיק הוא של NVIDA, בעוד שהמעבד הגאפי של PS3 עבר NVIDIA כש XBOX360 עברו ל ATI?
  • למה בעסקת החבילה של XBOX 360 שעולה $100 יותר (33% יותר) מקבלים רק שלט אלחוטי אחד ולא שניים? ולמה הכונן הקשיח כל כך קטן? 20 ג'יגה? זה בערך 5 משחקים. למה לא 500 ג'יגה? לא שווה לקנות את הגרסה הפשוטה ושלטים של לוג'יטק נניח? עם כונן 500 ג'יגה של מקסטור נניח?
  • VIRTUA FIGHTER5 על ה PS3 נראה הרבה יותר מרשים מ DEAD OR ALIVE4 על ה XBOX360, או שזה רק הדמיון שלי?
  • למה רוב המשחקים המוכרזים על ה XBOX360 שיוצאים איתה הם בעצם משחקים קיימים "מהדור הישן" רק עם גראפיקה משופרת, ויש הטוענים עם פחות אפשרויות משחק.
  • ופנייה אישית למפתחי המשחקים: יפה שאתם משקיעים בגראפיקה וריאליזם ויזואלי (הרבה דיבור על "מעבדי פיזיקה"). מה עם משחקים באמת שווים? מתי פעם אחרונה אמרתם על סרט שהוא מצולם יפה אבל משעמם? גם במשחקים זה צריך להיות ככה. לפעמים אני תוהה אם נהניתי יותר לשחק בגלאקסי בתחילת שנות השמונים יותר מב GUN עכשיו (וזה משחק מעולה) בגלל שהיתה משחקיות יותר שווה, ולא בגלל שהייתי צעיר בשנים.

החיים כשדה קרב 2

שדה קרב
מתוך battlefield 2
שנים
שאני משחק במשחקי FPS. יריות בגוף ראשון, יעני. המשחקים האלו שהתחילו מ
DOOM (ויש היגידו בטעות שמטירת וולפנשטיין 3D), כאלו שאתה מרגיש שאתה בתוך
המשחק ורואה רק את הכלי נשק שלך. יורים מכל הכיוונים. בם. בם. בם. פיו.
פיו. צ'ח פח.

שדה קרב

מתוך אורבן טרור

כבר
הרבה זמן אני מנסה למצוא משהו שעושה סימולציה ריאליסטית מספיק לעולם צבאי
שמשחקים אותו אונליין – דהיינו כל הדמויות שאתה רואה מסביבך הם אנשים
אחרים במקומות אחרים בעולם. תודו שיש בזה משהו אחר. אף פעם לא הסתדרתי עם
COUNTER STRIKE שתפס מאד טוב את הצעירים בארץ. לא יודע למה, הגרפיקה
הפריעה לי. גם Solider of Fortune לא תפס אצלי. היו לי רומנים ארוכים עם
שני מודים של QUAKE3. מוד הינו שימוש במנוע המשחק תוך שינוי פרטים
מינימלים כמו הגרפיקה עד לשינוי מלא של המשחק ואופן המשחק מה שנקרא טוטאל
מוד. התחברתי מאד לשניים כאלו. הראשון – URBAN TERROR ששיחקתי בו הרבה, אפשר להגיד ששם התמכרתי לתחושת הארגז חול – פגוש אנשים נחמדים מכל העולם ותירה בהם. אפילו השתייכתי לקלאן – שבט מה שנקרא, קבוצת אנשים מזוהה שאמורה להיות אליטת משחק. היה כבוד. היה לי שם שבטי. אשכרה חבר בקרו. מי היה מאמין.

שדה קרב

מתוך נייבי סילס

בד-בבד היתה איזה תקופה ששיחקתי NAVY SEALS: COVERT OPERATIONS,
גם הוא טוטאל מוד של קוייק. יותר ריאליסטי, אפילו פחות פופולארי. בערך שרת אחד בזמן נתון שמשחקים בו בכל העולם. בגלל
האופי המחתרתי של המודים האלו (חבר'ה ישבו ועשו אותם באופן עצמאי על גבי
המנוע של קוייק) לא היה קל למצוא שרתים שמריצים את המשחקים האלו. אני חושב
שהיום הם כבר לא מפותחים, בטח האנשים שעשו אותם מצאו עבודות בעולם
המשחקים. אנשים מוכשרים. הרבה רעיונות שעד היום לא יושמו במלואם. קאונטר-סטרייק לעיל התחיל בתור משהו כזה בדיוק.

שדה קרב

מתוך אמריקז ארמי

היתה איזו תקופה שניסיתי לשחק Americas Army. משחק שהפיק לא אחר מאשר צבא ארצות הברית בעצמו. כנראה לשם גיוס. אחלה רעיון. מאד ריאליסטי. לא מספיק
שחיק לדעתי (בר-משחק). עדיין בגלל שהוא מחולק חינם, יש לו קהל גדול למדי.
מה שמשונה בו הוא שאתה תמיד משחק אמריקאי, ותמיד הצד השני יראה לך כמו
איזה "איש חום" (ע"ע המערכונים אודות הbrown people שתמיד אמריקאים
יפציצו). קטע קצת משונה. היה לי חסר אקשן שם. אולי משהו אחר.

שדה קרב

מתוך battlefield 2

אחרי כל אותם חיפושים, מצאתי. היום, אני מעביר ימים כלילות בשרתים של Battlefield 2. משחק של EA ענקית המשחקים וחברה שבדית בשם DICE.
עם המשחק הקודם שלהם battlefield: 1942 לא ממש הצלחתי להתחבר. אין הרבה
דמיון מלבד השם בין שני המשחקים האלו. העקרון בבטלפילד 2 הוא שזה לא רק
FPS, זה גם סימולציית טיסה (מטוסים ומסוקים), נהיגה ומשחק טקטיקה
בזמן-אמת אם בכך תחפוץ. אתה משחק במה שאתה נהנה ממנו, ומתנסה בכל מה שניתן (כל עוד אף אחד אחר
בשרת לא משתמש בזה). סימולציית קרב אמיתית
עם דגש נרחב על רמת מישחקיות גבוהה. המשחק לא ריאליסטי, אבל נותן תחושה
טובה מספיק שהוא כן. כשכדורים שורקים לידך, אתה מפחד. כשאתה שומע כדורים
ננעצים בבשר, אתה מפחד. אין כמו להרגיש עוצמה כשאתה קומנדר, נאבקת קשות
להרוג שלושה חיילים במו הרוס"ר שלך, כשלידך נוחת מטח הארטילריה שהזמנת
ומחסל חוליה אחרת כולל הטנק שלה. אם לצטט: POWAA!!!!11.

שדה קרב

מתוך battlefield 2

אפשר
לשחק במצבים שונים לחלוטין (הכל לבחירתך פשוט על ידי השתתפות – כמו בעולם
האמיתי). כמו לדוגמא משחק שלם בו אתה יושב בתוך הליקופטר, שלא אתה מטיס,
וזורק רימוני יד או לחילופין תיקי עזרה ראשונה. אתה יכול לפקד על כל הצד
שלך (קומנדר), לפקד על חוליה (סקואד-לידר), להיות חייל בחוליה, חייל ללא חוליה, או קומנדו של
חוליה-של-איש-אחד. כמובן שהכל תלוי במה תפוס – או בשחקנים האחרים על השרת. על תפקיד הקומנדר, לדוגמא, בשרת הישראלי כולם קופצים, ותמיד ינסו להצביע נגד הקומנדר הנוכחי. לא משנה מה. בשרת הולנדי מסויים לדוגמא, אין אף קומנדר, ומתפלאים כשיש מטר ארטילריה ליד. כל שרת ומנהגיו. בנוסף, בשרתים "מדורגים" (RANKED) אתה מקבל נקודות שנצברות
לחשבון שלך (עניין כזה אגב גם יש ב Americas Army, אבל לא במשחקים האחרים
שציינתי). ככל שאתה צובר יותר נקודות אתה עולה בדרגות, ומקבל אותות לשבח.
אשכרה מרגישים התקדמות. מרגישים טפיחה על השכם. אני כרגע Lance Corporal, נדמה לי שזה כמעט רב"ט.
עוד ארוכה הדרך. חבל שאי אפשר להתחיל בדרגה שלך מצה"ל. ככל שמתקדמים בדרגות מקבלים יותר אפשרויות לנשקים וקדימות
בכל מיני עניינים. בטעות בחרתי "לפתוח" נשק שרק חובש יכול להשתמש בו, אז עכשיו אני רוב הזמן חובש. אחלה להיות חובש, אגב. ממליץ. CLEAR!

מתוך battlefield 2

בנוגע
לצדדים, או האומות הנאבקות – המאבק הוא תמיד בין האמריקאים לעוד מישהו –
אתה יכול להיות האמריקאים, או הסינים או הערבים (סליחה, הקואליציה של
המזרח התיכון). כל זאת ועוד, אם אתה לא משחק אמריקאים,
פקודות הקשר הן בשפה האותנטית. אני יודע להגיד GO GO GO בערבית ובסינית
עכשיו. אבל רוב הזמן צריך להסתכל בצד להבין מה אומרים, מה שלא נכון לצד האמריקאי. כמו כן, יש אפשרות להשתמש בשיחת-קול. אותי אישית זה מעצבן. פתאום
שומעים שהחיילים האמיצים הם חבורת צעירים. קצת מקלקל את חויית המשחק לטעמי.

מתוך battlefield 2

המשחק עולה 300 ש"ח בארץ. יש כרגע שרת ישראלי פעיל אחד. השרת אינו מדורג – אבל כן מתחשב בנקודות
שצברת. מכיוון שהמשחק חדש, נראה לי שהוא יתפוס בקרוב כמו אש בשדה קוצים, אז
בטח יהיו עוד הרבה שרתים ישראליים. מצאתי מקום בתאילנד
שמוכר את המשחק ב 598 בהט (60 שקל), וקניתי על אף אזהרות שזה בתאילנדית ואולי עובדים עלי, ואני מאד מרוצה. למשחק יש
דרישות די גבוהות מהמערכת שלכם – מחשב שלא תפור לגיימינג לא יריץ את זה.
שמעתי הרבה תלונות על העניין הזה. לפעמים אפילו על המערכת שלי, שהיא די בסדר, הוא מקרטע קלות. אבל אם יש לכם מחשב חזק – סוף סוף תוכלו
להפיק ממנו משהו ראוי.

מתוך battlefield 2

ממכר, אבל שווה את זה. בהן צדק. אין סיפוק כמו הסיפוק שמקבלים בלהפיל מסוק קרב עם רובה סער.

Call Of Duty


חזרתי למשחק שחשבתי שפס מהעולם, ודווקא חזר ובגדול. לשחק אונליין בקול אוף דיוטי, במיוחד בשרתים עבריים, כשמהירות התגובה של השרת מספיק טובה, זו חוויה מסוג אחר.
סצינות מלחמה ממלחמת העולם השניה, העמיתים נגד הציר, הציר נגד הסובייטים. לא ממש משנה הצד, משנה האדרנלין שזורם בשקט לפני העימות, במארב, ובעיקר בלשמור על הקול בשניה של העימות, וללחוץ על הכפתור של העכבר כשהיד לא רועדת.
אגב, התמונה לעיל לא לקוחה ממשחק הרשת, אלא מהגרסה האישית. אף שחקן שמכבד את עצמו לא היה עומד ככה סתם עם הגב ומחכה שמישהו יבוא אליו. אנשים נהיים ערמומיים.