קטגוריה: מחשבות

החלטתי לשחרר את המוזיקה שלי כ-EP מקוון

שנה יהודית חדשה וזה, זמן טוב לנקות את השולחן ואת הארכיבים מדברים ישנים, ושחרור EP, או אריך-נגן, שהוא יותר מסינגל שבו שני שירים (צד א וצד ב) אבל פחות מאלבום שבו כ-10 שירים, ב-EP כ-4-6 קטעים (נניח). אז הנה, ה EP שלי What I Would Put On A Disc יצא לאור הוירטואלי.

Boaz Rimmer - What I Would Put On A Disc

הוא אוסף בתוכו 5 קטעים שהוקלטו מ-1999 עד 2006 ומוקססו באולפן הביתי (דרימרוף – תנצב"ה), ובעצם מסמן סופה של תקופה ותחילתו של אולפן ביתי חדש (חדר הכביסה).

אחי, בוא נעשה דבל-פיצ'ר תראשי, אה??!

סנריו אחד:

הפרודג'י שלך בא אליך "אחי, בוא נעשה דאבל פיצ'ר תראשי, אה??!, מה דעתך?"

אתה אומר "בכיף למה לא". אתה עובד כבר כמה שנים על תסריט מדהים ורב תהפוכות, אבל נתקעת איפשהו עם העלילה, והדברים לא זזים. תעשה איזה משהו בנתיים, במקום. למה לא עם הבחור הצעיר והמוכשר הזה, אפילו שהפרוייקט הקודם המשותף שלכם לא היה משהו, הוא היה סימפטי והניב כמה סיקואלים. אז למה לא.

"יאללה בוא".

לא ממש היית בעניין, והיית טרוד כל הזמן עם התסריט של הסרט הבא שלך, שלא היה ממש תראשי ולא ממש התאים לדבל פיצ'ר. אז חירטטת איזה משהו, והצעיר בא עם איזו עלילה מגניבה, זומבים קטעים וזה. לך רק כל הזמן ניקר בראש העניין ההוא, אז כל מה שיצא לך זה התחלה של תסריט. לפחות לליהוק באת בשיא המוטיבציה. חמודה הרוזריו הזאתי.
אמרת לא נורא. יהיה את הסרט של ההוא, נקצץ בשלי פה ושם, העיקר שזה יביא לו קהל. צריך לקדם את הצעירים. עד שבאו שני היהודים האלה, שנותנים לך לעשות מה שאתה רוצה ורק אמרו, תשמע, נפריד את השניים, ככה נרוויח יותר. הנה תוסיף עוד כמה דקות לסרט שלך. ואתה, אין לך מה להוסיף. גם ככה גירדת בקושי שעה של סרט. אין ממש עלילה, רק כמה דיאלוגים, שגם הם לא היו ההברקה הכי ענקית שלך. אבל העיקר לקדם את הבחור. רגע, בעצם הוא לא ממש צריך את העזרה שלך. הסרט שלו, ההוא שמבוסס על הקומיקס ההוא, היה די מוצלח. אולי יותר מוצלח מהדברים שלך, וגם וויליס הקירח המניאק הזה, מעדיף אפילו לעבוד איתו ולא איתך, והנה הולכים לשחרר את הצ'יקמוק הזה בתור סרט שלך. זה בכלל לא סרט שלך, סתם כמה סצינות שהיו אמורות לבוא בחוואה יחד עם הסרט של ההוא ועם הטריילרים המגניבים האלו. סאמק על היחצ"נים האלו.
הסרט הבא של טרנטינו, אחרי קיל ביל, עוד לא צולם.

היי דקסטר, ווטצ'ודואינג?!?

Dexter Reflecting

רציתי להשוות בין הסדרה המעולה Dexter לבין סדרה משעשעת ולא מזיקה בשם Psych ולהראות כמה הם דומים, אבל אז נוכחתי שגם ל- Dexter's Laboratory ול Dexter קווים משותפים:

נתחיל בקווי דמיון בין דקסטר, סדרה איכותית מבין SHOWTIME על רוצח סדרתי שמנסה בכל זאת להיות בנאדם "טוב" לבין המעבדה של דקסטר סדרה מצויירת על ילד שיש לו מעבדת על מתחת לבית:

1. לגיבור קוראים דקסטר.

Dexter & Deedee

2. לגיבור יש אחות, (מעצבנת יותר או פחות) אשר גם היא דמות מרכזית בסדרה. לילד יש את דידי, אחות גדולה, גבוהה וארוכת רגליים שמנסה שוב ושוב להרוס לו את המעבדה, בטעות בדרך כלל, (ואשר לה המשפט: היי דקסטר ווטצ'ודואינג), לעומת הרוצח אשר לו יש אחות שוטרת, (ארוכת רגליים אף היא), דברה, ואשר לה הוא נותן טיפים מתוך מוחו הקודח. סוג של אחות קטנה (אפילו שבטח יש לשחקנית ג'ניפר קרפנטר איזה מטר שמונים).

Dexter & Debra

3. שני הדקסטרים עובדים במעבדות. הילד במעבדה שבנה מתחת לבית, הרוצח במעבדת זירת הפשע של המשטרה, ושניהם מתעסקים במדעים. הרוצח בפורנזיקס וחקר הדם, והילד בכל מדע שהוא. שניהם מאד מוצלחים במה שם עושים.
4. שניהם מנסים להיות בסדר עם העולם, בדרכם המשונה. הילד מנסה להצילו ממפלצות ענק, או לפתור את בעיות הרעב העולמי, אפילו שלפעמים גורם להאפלות בחצי כדור הארץ הצפוני, או לחובות של מליוני דולארים לנאסא, לעומת הרוצח שהורג רק "אנשים לא חפים מפשע" ועובד במשטרה.
5. שניהם גאונים בלתי מובנים עם חסך רגשי עמוק. אצל המבוגר בהפשטת מה זה הפך לרצון לקפד חיים, בעוד אצל הילד זה חוסר תקשורת משפחתי ועוד תסביכים א-סוציאליים למינהם.
6. לגיבור יש סוד. לילד יש מעבדה סודית שרק אחותו וכמה חייזרים יודעים על קיומה. לרוצח, יש את תחביבו הקטלני שרק אביו ידע על נטיה זו, ועזר לטפחה לכיוון "חיובי".
ונעבור להשוואה עם סייק. שון, גאון קרימינולוגיה עוזר למשטרה תחת מסווה של Police Psychic:

Psych: Sean & Guss

1. לשניהם יש אבא שוטר שחינך אותם ברזי המקצוע, ושמופיע בפלאשבקים לאורך הסדרה.
2. שניהם העדיפו לא להיות שוטרים אבל עוזרים למשטרה באופן חיצוני, מועסקים על ידה בצורה זו או אחרת. דקסטר עובד במעבדת המשטרה, ושון מועסק כיועץ רוחני (איך לתרגם Police Psychic, יש למישהו רעיון?).
3. שניהם מאד מוצלחים במה שהם עושים, ושניהם מעדיפים לא לקבל על זה קרדיט. לשניהם יש תסביך מגלומני מסויים.

4. אצל שניהם יש דמות שחומת-עור שלא מאושרת מהאופן שבו הם מתנהלים. אצל דקסטר זהו השוטר המוצלח סרג'נט דואקיס שכבדיחה אומר לדקסטר שהוא יאסור אותו יום אחד, ולשון יש את גאס, שותפו למשרד החקירות הרוחני, שתמיד מבקר את כל צעדיו.

5. לשניהם יש שוטר שלא מרוצה מתפקודם או מהאופן שבו הם מסתבכים לו בחקירות. לדקסטר שוב זה דואקיס, ולשון זה הבלש הלחוץ לסיטר.

6. בשתי הסדרות יש דמות נשית בלתי נגישה אך אטרקטיבית לצופים. לדקסטר זה אחותו מן הסתם, ולשון זו השוטרת שמפאת "זו סדרת טלויזיה מהדור הישן" אין בינהם שום דבר מהותי.

7. לשני הדמויות יש סוג של מסווה. אצל שון זה העמדת פני סייקיק. אצל דקסטר זה העמדת פני בן אדם.

עריכה: 8. בפרק שבו דקסטר הולך לטיפול הוא קורא לעצמו בפסוודון שון. צירוף מקרים?

השוואות בין דקסטר, סדרה איכותית שלכל פרק בה יש איכויות של סרט, לסייק, מן קומדייה משטרתית דלת תקציב או למעבדה של דקסטר, סדרה לילדים ולצעירים ברוחם, אינה בדיוק באותו קנה ומשמשת כאן רק מן סוג של כוון תימאטי. הביטו וראו איך יוצרים שונים ולא קשורים המתפקדים בזירות יצירה שונות הגו דמויות בעלות קווים תימאטיים מאד דומים. אין ספק שאם הייתם מבקשים המלצה מה לראות מבין השלושה הייתי ממליץ על דקסטר, על אף מספר סייגים. מספר קווים בעלילת הסדרה הרגישו כ"מודבקים". זה קצת ניטפוק, כי הסדרה כתובה להפליא, אבל ההתייחסות לרוצח כמשהו מולד וכמשהו שיוצר אחווה בין רוצחים נראית לי מודבקת ולא ממש הגיונית. אבל הסדרה עצמה קולחת, מותחת ומציירת ספק קריקטורה ספק טרגדיה אנושית, ואפילו מתובלת בהומור מקאברי מדי פעם. שווה לראות ללא ספק. עוד לא גמרתי לראות את העונה הראשונה ואמרו לי שיש סוף מפתיע, אז בבקשה לא לספוילר לי אותה.

אני מעשן נרגילה

Sunset view
אני מעשן נרגילה.
אפשר להגיד שבאובססיביות. אחרי 5 שנים (?) של הפסקת עישון סיגריות, הנרגילה נותנת את תחושת העשן המסתלסל, ללא אובססיה של סיגריה אחרי האוכל. פיתחתי מעין טקס יומי בזמן השקיעה. מהגג שלי אני משקיף לעבר הים ומפמפם אל תוך הפיה. הטעמים האהובים עלי הם מלון, תות ודובדבנים. זה מן זמן לעצמי, של שקט, של לא לעשות כלום מלבד לדאוג שהגחל ישרף באיטיות ובהתמדה. זה כמו לכתוב, רק שאף אחד לא ממש שומע את מה שאני חושב.
זמן לעצמך הוא מצרך חיוני.
ואגב, יומני היקר, איני מזניח אותך כי אם מוטרד בענייני דיומא שקשורים לנגרים, שרברבים וטכנאי שירות למינהם. בית חדש זה בלאגן, אבל לפחות פיתחתי יכולות של שרברב וחשמלאי. גם הקפה בוץ השתפר. בקרוב סופסוף ארגיש שממש עברתי לכאן. פרטים בהמשך.

מה קרה? מלחמה?!?

היום המי יודע כמה למלחמה (כן, אני יודע, יש כאלו שיודעים במדויק, זה לא אני), ואותי מעניינים כמה דברים אחרים:
1. איפה שופכים פסולת בניין בתל-אביב בלי שזה יעלה כסף.
2. למה התקשורת לא אוהבת את סופרמן מצד אחד, ולמה הוא מקבל כזה הייפ מצד שני.

ואני אפרט, לא לפני שאציין שאינני עוכר ישראל, ובוודאי מוטרד מהאירועים בצפון. אבל כל עוד הם בצפון, אתמודד עם הפקקים וההיסטריה הציבורית כשאר תושבי המרכז, ואוטרד בענייני השוטפים עד יעבור זעם. כן, כשרון הטמנת ראש בחול כמעשה היען תמיד היה הצד החזק שלי, ואעשה ככל יכולתי לגרום לחרדה הציבורית לעבור לי קרוב לאוזן, אבל לא קרוב מדי.
גמרתי את השיפוצים לדירתי החדשה בעיר הגדולה, ודקה לפני שאני נכנס יש לי כמות נכבדת של שקים של פסולת בניין (אתם יודעים, חול, טיט ומלט יבשים ושאריות של שיש וחרסינה). בדרך כלל המקצוענים מזמינים עגלה לפתור בעיות כאלו. עגלה במהותה היא מן מפלצת ברזל יצוקה שתופסת לכם מקום במגרש החניה, או רחמנא לצלן יושבת על המדרכה הציבורית, עד שהיא מלאה ואתה מזמין חזרה את הטרקטור שיקח את המפלצת ויפטר מאשר על גבה. ברוב הפסולת של השיפוץ המקצוענים טיפלו, ועכשיו נשארו השאריות מהעבודה הקטנה שאחרי. לא מספיק בשביל להזמין עגלה, ויותר מדי מאשר לזרוק אל הפח המשותף. פניתי אל גורמים מוסמכים בעיריה (שהיו אגב, מאד אדיבים ועזרו לי בדקות לפתור את הסבך הבירוקרטי), והם טענו שאם עלי להפטר מפסולת בניין בעצמי אסור בטובי אל הגורמים המוסמכים לכך. עניין של תשלום סמלי טען איש הרשות. תשלום עבור שימוש במזבלה? נשמע לי משונה. כאן אגב, אתר המשרד לאיכות הסביבה, שבו מצאתי אחראים לטיפול בפסולת בניין.
Brandon Routh and Kate Bosworth

סופרמן. סופרמן, הו סופרמן. למי חטאת שיטפלו אליך התקשורת? למה קיבלת הייפ כזה שיגרום לסמלך להתנוסס על חולצותיהם של כל אנשי סינמה סיטי, אבל, גרמת להם באותו הזמן להקרין את סרטך ביום הבכורה בסאונד גרוע ובפוקוס מקרטע?
מה בדיוק קורה כאן?
אני את הסרט מאד אהבתי. הזכיר לי מדי את סרטי סופרמן ופחות מדי את הקומיקס, אבל את המחשת התעופה אף אחד לא עשה כל כך טוב, וללא ספק קייט בוסוורת' היא הלואיס ליין הכי יפה עד היום, ורק בשבילה, סופרמן, כדאי לך לבוא לבעוט בתחת של המקרינים האלו או מי שלא תיקן את מערכת הסאונד בזמן. שייתביישו. בשביל הקרנה כזו אני עוזב את הספה הנוחה שלי בבית עם הסאונד הסראונד והיכולת ללכת להשתין באמצע הסרט? אתם באמת רוצים להרוג את האופציה לצאת מהבית ולשבת בחושך יחד עם 200 זרים במשך שעתיים? אנשי אולמות הקולנוע, דווקא בזמן כזה, כשהתותחים רועמים, ואנשים בכל זאת מטריחים את עצמם לצאת מהבית, דווקא אז, אתם צריכים להקפיד שהכל יהיה טיפ-טופ טכנית. חאליק, תתאמצו קצת.

נדמה ששרביט סרטי הסופר הירוז הטובים עבר ממארוול לדיסי. מארוול פתחה את העדנה של הז'אנר עם ספיידרמן, אקס-מן וההאלק התחילה להדרדר עם דרדוויל וכבר לא היה לה את זה עם הפנטסטיק פור. דיסי פתחה בשאגה עם בטמן מתחיל ועכשיו סופרמן שחזר. מישהו יודע על עוד דברים חיוביים בקנה?

אהבתי את הסרט עצמו על אף שההקרנה הקשתה עלי. בריאן זינגר יודע לפרגן למיתולוגיית קומיקס כמו אף אחד אחר. הסרט זרם, התרפק על נוסטלגיות ופרות קדושות של המיתולוגיה של אחרון הקריפטונאים ואפילו החמיא לעטיפה של סופרמן #1. היה אפילו מצחיק לעיתים. העובדה שברנדון רות' כקלארק קנט נראה כה צעיר בעצם המשיכה את סדרת סמולוויל תימאטית, אפילו שעלילתית הסרט ממשיך את הארבעה של דונר/ריבס (כולל המוזיקה המצויינת של ויליאמס).
הפוסט הזה לא אמור להיות ביקורת על הסרט, רק ביקורת על ההקרנה ולציין את העובדה שאני לא יכול להיות ביקורתי לדברים שאני אוהב. את הסרט אהבתי. אמרתי את זה קודם ואומר שוב. דיסי מביאים אותה. אם נכליל את וי (פור ונדטה) כסרט קומיקס ושל דיסי, אפילו בפעם השלישית.

אני את סופרמן חוזר אחזור לראות שנית כנראה על המסך בבית.

אה?

יומני היקר, it has been too long since my last confession, וכל זאת על שום מה?
איני יודע. אולי עיסוק אינטנסיבי יותר במוזיקה. אגב מוזיקה, גיטרה חדשה, איבנז רבע נפח (סאן ברסט), נשמעת מעולה. השמנים עדיין תרים אחר בסיסטית (בדקנו מספר הצעות, אבל אנחנו מאד סלקטיבים).
בסוף סופשבוע היתה הרבה בטלויזיה. ראיתי חמישה פרקים ראשונים של Surface. סדרה שמשודרת ב NBC אודות חוצנים(?) ימיים. עשוי מעולה. גם מספר פרקים של Life on Mars (כן, לפי השיר של בואי), סדרה אודות בלש משטרה (בריטי) שאחרי תאונה חוזר בזמן לשנות השבעים. או שהוא בקומה ומדמיין את כל העניין. גם לו זה לא ברור. אבל השימוש בקלישאות תוכניות משטרה משנות השבעים (בעיקר סיגריות ואגרופים), מעולה. אחלה סדרה.
ביום חמישי ראיתי את ההופעה של Midnight Peacocks ורצתי לרכוש את הדיסק. הופעה חזקה.
מה רציתי להגיד בכל זה? שאני צריך איזשהי מוטיבציה לכתוב כאן. הסיבה שאני עושה את זה לא ממש ברורה לי. אני אומר לעצמי שזהו סוג של תיעוד של אירועי זמן בחיי. משהו שאני אוכל להסתכל עליו בעוד מספר שנים ולהגיד, אה, זה היה הזמן ש… נשמע אולי תמוה שאני בוחר לעשות זאת לא לפי אירועים שאני עובר בחיי, אלא לפי מדיות שאני חווה. אבל הסימונים האלו, של להגיד, "הופעה של מידנייט פיקוקס" או להגיד "הפרק הראשון של סורפס", דווקא כן לוקחת אותי לזכרון בחיי, כמו למשל הפעם הראשונה ששמעתי את טין מאשין של בואי. הייתי בדרום אפריקה, חייל בחופשת-ביקור-הורים. מאז, כל פעם מאז שאני שומע את שיר כלשהו מטין-מאשין, אני נזכר בתקופה הזו. מצחיק שזה עובד בצורה הזו, אבל נוסטלגיה זה עניין הזוי.
אני אשתדל לכתוב יותר.

אני סלב?

הבלוגר ריכרד האיום, רשם אותי ברשימת המוערצים עליו:

מוערצים
בועז רימר
ג'ון קוהנאו
דיוויד גילמור
י.ס. באך
ל.ו. בטהובן
פרדריק שופן
תומס טאליס

זאת בדיחה, נכון? ואם אני מוערץ עליו, בגלל מה זה? בגלל היכולות הוירטואוזיות שלי בביצוע הקנטטה השלישית של באך ברה-מינור? כי אין לי כאלו, אני בספק אם לבאך יש כזו קנטטה. אני בספק אם אני יודע מה זו קנטטה.
גילמור, באך, בטהובן ואני יושבים בבאר בתל-אביב. על מה אנחנו מדברים? מילא הם יכולים לדבר על מוזיקה. גילמור, אגדת רוק, הגיטריסט האגדתי של פינק פלויד, איפה הוא ואיפה אני. בטהובן ובאך, שניהם מתים כבר שנים, יכולים להעביר שעות בלנסות להבין מה זה פלאפון סלולארי. אבל אני ארגיש מתנצל כל הזמן ובטח אני אשתה יותר מדי בגלל המבוכה. גילמור יתהה איך הוא בכלל הגיע לתלאביב, וינסה בטח להתקשר לונדונה להזיז את הסשן שהוא קבע. והכל למה? כי בלוגר צעיר שם אותנו באותה רשימה? אחריות כבדה. יא אללה. ולמה זו לא בלוגרית? עדיף להיות מוערץ על ידי בלוגרית או בלוגר? כי מצד אחד, אדם רוצה להיות מוערך על ידי אנשים שיראו בו רול-מודל, נניח. אני לא טוען שזה הקייס כאן, אבל נניח שכן. זה גורם לבנאדם להרגיש טוב עם עצמו. הוא עשה משהו שגרם למישהו להעריך את זה. מצד שני, המחשבה שנשים רכות שאף פעם לא פגשת, מקבלות פרפרים בבטן אם הן חשבו עליך, בלי שהן מכירות אותך בכלל. בטוח שזו נשמעת מחשבה נעימה יותר, לא? דילמה.

הזאב

שוב היה לי חלום של שנת אמצע היום. מן לוסיד דרים. חלום שמרגיש אמיתי. שכבתי על הרצפה בסלון עם איזו משפחה, לא המשפחה שלי, וכולנו פחדנו ממשהו. אולי מהזאב. היה את אב המשפחה, את הנערה הצעירה ואת התינוק. ואותי. היתה טלויזיה (כבויה?) ומצלמת וידאו. אני זוכר את הנערה הצעירה נוגעת בי, נגיעות תמימות לכאורה, אבל אני מרגיש אשם שהיא צעירה מדי וזה עושה לי נעים מדי, ואז היא פתחה לי משהו בגוף, כאילו פערה חור בתוכי. הרגשתי קצת מחולל. אני לא זוכר את החיבור לסצנה הבאה, אבל באותו רגע היה לזה רצף הגיוני, היה חושך מסביב והייתי על צלע של מכתש. בתחתית המכתש היתה טירה. היה חושך טוטאלי Pitch Black. כרעתי על האדמה וידעתי שאמור להיות זאב בסביבה. ציפיתי לראות עיניים אדומות בחושך. כשהזאב הגיע ידעתי שהוא שם, אפילו שהוא היה שחור כמו החושך מסביב. פשוט ידעתי. הוא קפץ לעברי בזינוק פנתרי. אולי זה היה בכלל פנתר. אני זוכר את הניתור שלו. היה לי רגע של פחד נוראי. הזאב לא קפץ עלי. הוא קפץ לתוכי. הרגשתי עוצמות אדירות פתאום. הרגשתי מאד חזק. התעוררתי.

Song to the Siren

אחד מהשירים היותר מרגשים, מוכר בעיקר בזכות הווקלז השמיימיים של אליזבת' פרייזר (קוקטו טויינז) מ-This Mortal Coil. מסתבר שהמקור הוא שיר מתחילת שנות השבעים של טים באקלי. הגרסה המקורית מרגשת אפילו יותר בעיני.

Song to the siren / Tim Buckley
Long afloat on shipless oceans
I did all my best to smile
til your singing eyes and fingers
drew me loving to your isle
And you sang "Sail to me, sail to me,
Let me enfold you."
Here I am, here I am
waiting to hold you.
Did I dream you dreamed about me?
Were you hare when I was fox?
Now my foolish boat is leaning,
broken lovelorn on your rocks.
For you sang "Touch me not, touch me not,
Come back tomorrow."
Oh my heart, oh my heart shies from the sorrow.
I'm as puzzled as a newborn child.
I'm as riddled as the tide.
Should I stand amid the breakers?
Or should I lie with death my bride?
Here me sing: "Swim to me, swim to me,
Let me enfold you."
Here I am, Here I am,
waiting to hold you.