כבר כמה חודשים מערכת ההפעלה העיקרית שאני משתמש בה באופן אישי היא אובונטו. למי שלא מכיר, אובונטו היא הפצה של לינוקס שנתמכת על ידי חברה מסחרית (שקרויה קנוניקל), וכמובן על ידי קהילת האופן-סורס. אחרי שמספר שנים השתמשתי ועדיין משתמש בדביאן כמערכת ההפעלה של השרתים שאני מתפעל, החלטתי שהגיע הזמן להשתמש בלינוקס גם כמערכת ההפעלה האישית. אובונטו, שזו הפצה שמבוססת על דביאן, הגיעה למצב יציב ומסודר (אני מדבר על אובונטו 8.10), וגרסה ישנה שלה היתה מותקנת לי על כונן נפרד, בעיקר לצרכי נסיונות. השדרוג ל-8.10 עבר בקלות, ונוכחתי לדעת שאובונטו כבר ראויה למשתמשי קצה פשוטים. שאלו אותי מה החוכמה במערכת הפעלה שצריך להתעסק לה בקרביים, קצת כמו מוסכניק שאוהב לנסוע על מכונית שהוא מתפעל ומתחזק לבד. זה אולי היה נכון לגרסאות ישנות יותר של לינוקס. התשובה שלי לשאלה כזו היום היא שאף מערכת הפעלה אחרת (ואני מכליל כאן את כל מערכות הפעלה האופן-סורס באחת) לא כוללת גם את כל התוכנות שמותקנות עליה בעדכונים האוטומטיים שלה. יגידו אולי שאפל עושה את זה – אבל אפל רק תשדרג לכם את גרסת האב שקניתם. יותר חדשות תיאלצו, מן הסתם, לרכוש בשנית. באובונטו (ובכל המערכות מבוססות דביאן), כל התוכנות שמותקנות לכם על המערכת (בצורה מסודרת) ישודרגו מעת לעת. כל התוכנות. נגני המוזיקה, חלקי מערכת ההפעלה, עדכוני בטיחות, הדפדפנים שהתקנתם, נגני הסרטים, הדרייברים של המדפסות, תוכנות עריכה גרפיות, תוכנות עריכת מוזיקה וכו' וכו' וכו' הכל אוטומטי, מהיר, חינם, לא מרגיז, ומאד יעיל.

רק בשביל זה שווה, לא?