קיבלתי יס מקס. זה שבוע שני שאני טוחן טלויזיה לייק דרז נו טומורו. קצת מוגזם אני חושב. ראיתי הלילה את אמריקן ספלנדור לראשונה. למה אף אחד לא סיפר לי על זה לפני כן? סיפור אודות "איש אמיתי" שכתב קומיקס על חייו המדכאים וה"נורמליים" ונותן מן מבט מראתי על חיים אפרוריים של איש אמריקאי ממוצע. אהבתי במיוחד את העובדה שלטרמן הביא אותו מספר פעמים בשביל להתכסח איתו. לטרמן נגד האוורג' ג'ו. פקיד הארכיון נגד מארח הטוק שואו השנון. כמעט היו מכות. אולי לטרמן התלהב מהעובדה שפיקאר הסתכל עליו בגובה העיניים, והיה לו אג'נדה משלו שלא כללה התחנפויות או נסיון למכור את הקומיקס שלו, אלא רק לדבר לאומה בלי שיפריעו לו.
הסרט עצמו קצת איטי, פול ג'יאמטי משכנע, והקריס-קרוס בין השחקנים לדמויות הדוקומנטריות מעניין ונותן תחושת אותנטיות. גם כמה מעברים דמויי קומיקס מעניינים.
שווה, במיוחד אם גם אתם אובססיביים-קומפולסיביים אודות אוספים שונים (מר הארווי פיקאר, גיבור הסרט, אסף קומיקס ותקליטי ג'ז ישנים), או סתם אוהבים קומיקס דמויי קראמב.
בנוסף, אם אני סוף סוף כאן, יס מקס שווה, אבל בשביל שהוא יהיה טיוו חסרים עוד כמה פיצ'רים: דולבי דיגיטל (הבטיחו לי שיהיה בעדכון התוכנה האוטומטי הבא), לעשות אחורה לשידור חי (יענו באפרינג – הקלטה קבועה של דקה אחורה או משהו כזה), ו"מנוי" על תוכנית – בחירת תוכנית לפי שם ולא לפי שעת שידור ספציפית – שהמכשיר ישבור את הראש מתי משודרות התוכניות האהובות – למה להתאמץ.
אבל עדיין. וידאו דיגיטלי עם תכנות קל לפי תוכניות, כל אחד צריך.
קטגוריה: קולנוע
אם רון ברגנדי אומר את זה – זו האמת
אתמול הייתי במסיבה של חברה שאני לא עובד בה, אבל שניים מקרובי משפחתי הקרובים כן. היה נחמד ואוכל טוב, אבל משום מה היתה גם הצגה כזו עם שירים של קווין. זה נמשך שעתיים, רצוף בכוונות טובות. באופן משונה שמות כל הדמויות הנשיות היו כמו שמות של ידידות שלי. צירוף מקרים משעשע. או שהשמות של ידידותיי מאד נפוצים. לא נראה לי. הייתי מאד עייף ותהיתי מספר פעמים אם ללכת באמצע, אבל בגלל שההצגה נערכה איכשהו בתוך הקהל, לא רציתי לבאס אז נשארתי. כשהגעתי הביתה ישר נרדמתי. זה היה בסביבות חצות. לא יודע למה הייתי עייף כל כך מוקדם, אבל כך היה. היום בבוקר הייתי בתצוגת אפנה ביתית. החצאיות היו מאד יפות ומחמיאות לבחורות, הרבה אנשים שם הכירו אחד את השני, ואני לא ממש, אז קשה להגיד שהרגשתי בנוח. זכורה לטוב אוסטרית מרשימה שסיפרה ששברה את רגלה בסקי כשהיתה בת 4. נשמע כואב. השמש הישראלית מצד שני מחמיאה לאוסטריות מסוגה. באמת.
לפני כמה ימים ראיתי סרט מאד חמוד שנקרא Ron Burgendy: The Anchorman עם ויל פרל וכריסטינה אפלגייט. ציטוט: "אם רון ברגנדי אומר את זה – זו האמת". קומדיה קלילה, זורמת ומשוגעת. למי שבראש – מומלץ.
אני מרגיש שהפוסטים שלי דומים לרשימת מכולת או לסינופסיסים, יותר מאשר למשהו שמתאר משהו. איפה הרגש, איפה אני בכל הסיפור? אין. למה? כי זה מה אני כותב. אם הייתי מרגיש טוב, בטח היה לי מה לכתוב על כל דבר.
איציק
ראיתי הצהרים את "איציק". דרמה להוט ערוץ 3 מאת ובבימוי של גיא מאירסון.
נדמה לי שמחר זה משודר בערוץ 3 בכבלים. אין לי. ממש מוצלח. ממליץ. משחק מעולה של שחקנים צעירים. תסריט מפוכח וחכם. בימוי נכון. אם יש לכם הוט, תראו.
לא הבהרתי את זה מספיק
היו לי עוד המון דברים להגיד על דרדוויל. על כולם חשבתי במהלך הסרט. עכשיו כשאני מסתכל על הקוביה הלבנה הזו כאן אני רק יכול לחשוב על זה שאני צריך להחליף את תכנת הבלוגים הזו.
קצת כמו חלום, כל הרבדים שאתה רואה במהלך הסרט, לי הם נעלמים אחרי שהסרט נגמר, ואני נשאר רק עם תחושה חיובית או בלי כלום. אם אני אגיד שהסרט ריגש אותי זה ישנה משהו? תראו את זה, נו.
השטן של מטבח הגיהנום
לא יודע איך היה כזה שינוי.
אבל היום ראיתי Daredevil – Director's Cut ומה אומר ואגיד. אחלה סרט.
אני לא זוכר את הגרסה הקודמת כל כך לחיוב, ויכול להיות שהיא דווקא היתה מוצלחת, אבל לא זכרתי את זה ככה. ממש סרט מוצלח, או כמו שאמרו ב IMDB "Best Director's Cut EVER … great improvement".
מבחינתי היו סרטי סופר הירוז מוצלחים (X-Men, Spiderman, Hulk) והיה גם את דרדוויל. לא עוד.
הוסיפו מספר דקות וערכו מחדש. לא עקבתי אחרי השינויים אבל התחושה היא של סרט אחר לגמרי.
שוב אומר ואגיד: אהבתי.
מדינת הגן
משום מה גם סרט זה על גיבור פסיבי שתוהה מה מתחולל סביבו. מאד דומה ל Bongwater ברעיון הזה. מצד שני זה סרט כל כך מתוק ועם כל כך הרבה הברקות, שלהשוות אותו לסרט אחר לא יעשה לו צדק. Garden State הוא סרטו של הבמאי המתחיל שידוע כשחקן מתחיל זאק בראף (סקראבס), והוא מגולל את סיפורו של שחקן צעיר שחוזר לעיר הולדתו. אגב, בהחלט ניתן להבין איך מתאהבים בנטלי פורטמן. אם הייתי בנאדם רציני הייתי כותב עוד אלף מילה על הסרט הזה, מגיע לו. החן, הרבדים הפנימיים, הקלילות, ההומור. פשוט מומלץ. אבל למה להרוס, תלכו לראות.
זוכרים את סדרות סוף השבוע? בשקיקה ראיתי את סמולוויל, את לוסט, את ורוניקה מארס ואפילו את ג'ואי, אבל כשהגיע סאותפרק, לא נעים להגיד, אבל נראה שהחבר'ה שם קצת איבדו את זה. אז פרק שלם הם עשו על כמה רייטינג זה למסטולים, והם באמת אלו שמשקיעים. לא נראה ככה. לא זכרתי את סאותפרק כל כך חינוכי. איפה השתוללות? ההודניזם? פרק שלם הם מנסים להסביר שפאריס הילטון היא לא רול מודל מתאים לנוער? זה סאותפרק? מאכזב. בתמונה: ילדות העיר "משפרות הופעה".
זה לא שיצאתי בקריאה נרגשת לשכנע את סטון ופארקר לעבור לדוקים, חס וחלילה. גם לא שסאותפרק היא לא פלטרומה טובה להשתולל בה. היא כן. רק שיוציאו את אצבע החינוך מהחלק האחורי בגופם ויחזרו לבעוט. זה קצת חסר.
רובין ויליאמס ומי בנג
נרדמתי אתמול עם ההתחלה של Bong Water, סרט חביב מאד מ-97 עם קאסט מאד מרשים של שחקנים שאז עוד לא כיכבו בסרט משלהם: לוק וילסון, בריטני מרפי, אנדי דיק וגם תפקידי אורח של ג'ק בלאק, בתור מגדל גראס/גורו וג'יימי קנדי בתור נגן בונגוס מסטול. זה סיפור (כפי שאפשר להבין מהשם) על סוחר מריחואנה חביב שמתאהב בג'ינג'ית משוגעת (ומשגעת, אלישה ויט, ראו תמונה לעיל) הופך את חייו ועולמו וזה וזה.
מינורי וסימפטי. מומלץ. אגב, מסתבר ש"מי בנג" מבוסס על ספר, והביקורות ב IMDB טוענות ששום קשר בינו לבין הסרט כמעט לא קיים. עדיין, אהבתי.
על הבוקר, לפני שהספקתי לכתוב כאן, ושנייה אחרי שנהניתי מהסרט לעיל עט עלי רובין וילימאס עם הופעה מ-2002, שעה וחצי של HBO, שהפיל אותי מצחוק כמה פעמים. איך לא ראיתי את זה קודם. חזק, מהיר, שעה וחצי שעוברות ברגע, משאיר אותך בהלם ועם חיוך ענק.
wyrd sisters
כמו שאמרתי קודם – שעתיים וחצי.
בגדול, סיפור של פראצ'ט, לא קראתי את המקור, אנימציה קצת פרימיטיבית (מזכיר דברים שראיתי בטלויזיה בשנות השמונים, או דברים של האנה-ברברה/סקובי דו) או לחילופין – עבודת יד, רטרו, כל פריים מושקע.
מה שנקרא, נסיון יפה, אבל קצת ארוך מדי ומתיש.
מחכה לראות את Truckers.