קטגוריה: טק

כינרנט 2006 או בליפ בליפ בליפ

עברו עלי חמישה ימים אינטנסיביים. לפחות יחסית לקצב הרגיל שלי. זה התחיל מכינרנט, פו-קמפ הישראלי, או הקייטנה של יוסי ורדי. סופשבוע מורחב שכל עיסוקו היה מפגש של אנשים מתחומי עשיה שונים של האינטרנט הישראלי ואף אורחים שונים מהעולם, על שפת הכנרת. זוהי השנה השלישית ברציפות (הכינרנט השני שלי). שמחתי לקחת חלק במאורע שכזה, אם כי הצטערתי על חסרונם של מספר אנשים שלדעתי היו תורמים גם למארג החברתי ובעיקר רעיונית, וחבל שועדת "ההזמנה בלבד" של המחנה בחרה להתעלם מאלו (ואם יש אימייל להציע אנשים כאלו, אז איפה הוא). בעיקר התרשמתי מההרצאה של קוין סלאבין מחברת area/code שעוסקת בפיתוח "משחקים גדולים" – משחקים בעולם האמיתי שנשענים על טכנולוגיה. פאק-מנהטן היה הנסיון הראשון שלהם (אולי המפורסם ביותר), ואני בטוח שהז'אנר הזה רק יגבר. בכינרנט עצמה שיחקנו משחק קונספירציה בשם Identity Game, משחק פשוט (עם רקע מוכר לכל חובב מד"ב) בו אמורים לזהות מאיזה "ארגון סתר" אתה על ידי Social Hacking. הייתי בחמשת הזוכים (אולי תודות לרונן רז שזכה).
אמר ובצדק, סלאבין, שמאז 85' השנה בה התחלנו לשחק במשחקי מחשב, המונח משחק כמעט ותמיד כלל מספר אנשים (מלבד אולי סוליטר), עניין שרק חוזר היום, בצורה מנוכרת למדי עם משחקים אונליין. 20 שנה של משחקים לבד הולכים להגמר? נראה.
היי לייט נוסף היה ללמוד לשחק בפוקר טקסס-הולדם על ידי ג'ף פולבר (פולברמדיה), שגם הסביר והדגים שאמריקן אקספרס שחור עשוי מטיטניום ולא מפלסטיק. פעם הבאה שאטייל בארה"ב אנסה לארגן כזה, כי אז הוא לא יתקמט לי כשאני אטמין אותו בגרב.
כאן יש תיאור ממש מגניב של כינרנט, בעיניים חיצוניות אך מפוקחות של טום אבסלין
(ITXC / Hackoff).
מכנס דה מרקר
מתוך הבלוג של ג'ף פולבר, מימין: רונן רז, גיל רימון, ג'ף פולבר, עמית שפריר וסאם גלאסנברג.

אתמול והיום ביליתי כהמשך לכינרנט, בכנס אינטרנט של דה-מרקר ואורנג' שנקרא Com.Vention. היום הראשון היה המשך ישיר לכינרנט, לפחות תחושתית. הרבה דיבורים סמי-טכנולוגים על מצב הרשת לאן. או בעצם התעסקויות במצב הכסף ברשת לאן, אבל ניחא.
היום נכחתי בדיון אודות אייפיטיוי (טלויזיה שמשודרת מתוך מחשב אישי דמוי טלויזיה ובנוחות ניתן להוריד בה תכנים מהרשת) וטלויזיה. ואני רק יכול להגיד לקברניטי ויי-נט (שאמרו את הדברים הכי יען-שטומן-ראשו-בחול) – תתעוררו. החלון הזה שאתם משדרים בו וידאו זה לא טלויזיה באינטרנט. העובדה שאני רואה את כל הסדרות הכי חמות בזמן שהן משודרות בארה"ב זה כן. הגיע הזמן שספקיות התוכן הטלויזיוני יערכו ביתר שאת לעניין הזה ולא יפטרו אותו כ"חלון שרואים בו תכני וידאו", כי ממש בקרוב הקומץ שמורידים סדרות מהרשת יגדל לכדי מסה קריטית וכדאי מאד שספקיות התוכן כבר יתייצבו שם מוכנות. יס מקס ו VOD הם לא ממש פתרון לעניין כזה. סתם סוג של כסת"ח. והעובדה שאנשים עושים מאמצי על להשיג תכנים איכותיים בזמן שהם רוצים לצפות בהם, ולא מוכנים עוד לסבול את הקשקוש שהם דוחפים לנו בתור טלויזיה צריך לאמור דרשני.
אגב, מחר ערבמה – 22:00 תמונע. אני מנחה.

Spore. בקרוב מעל מסך זה.

[googlevideo]8372603330420559198[/googlevideo]

וידאו מתוך תצוגה של ויל רייט (האיש שמאחורי סימס, סימסיטי וכו'), על משחקם החדש של מקסיס, Spore. או בכינוי של החבר'ה Sim Everything. בספור מתחילים לפתח יצור מבועה חד-תאית עד לייצור ששולט בגלקסיה. צפויות שעות הנאה רבות, כך נראה.
שלושים דקות של צילומי מסך מחשב, ודיבורים של ויל רייט. אבל המשחק, המשחק!

לתור מוטור

בחיפושי בגוגל אחר מילה שנכתבה בשגיאות בפורום מסויים, גיליתי אתר עם טקסטים משונים מאד, כשצמד המילים לתור מוטור מופיעות בו ללא הפסק.
מה מסתבר? זוהי תחרות שנערכה על ידי NRG, וניצח בה מיכאל לוגוסי מהאתר 2find. עכשיו נשאלת השאלה, לאן פוסט זה יקדם אותי בחיפושים אחר לתור מוטור בגוגל?

מיקרוסופט קנו את ויינט?

כי איני רואה סיבה אחרת למאמר שכה מהלל את מיקרוסופט (וברור שהשירות שלהם פחות מוצלח, וגם עולה כסף). אז ביל יקירי, כמה עלו לך ידיעות אחרונות, ואולי תתרום לי את אן.אם.סי כי מה לך ולמוזיקה?, ואני מצד שני דווקא בעניין של איזה לייבלון.

השירות של מיקרוסופט מציע לצרכנים עד 60 חשבונות דואר אלקטרוני, עם 250 מגה בייט לכל תיבה, וכולל תכונות נוספות כמו סריקת אנטי וירוס ודואר זבל, ואפשרות להשתמש בכתובות אלה בשירותי מיקרוסופט כמו שירות המסרים המידיים MSN Messenger ושירות הבלוגים MSN Spaces.
השירות של מיקרוסופט זמין כבר עכשיו (בארה"ב), ואילו גוגל אינה מתחייבת לאשר כל בקשת הצטרפות בשלב מוקדם זה של השירות שלה.
השירות של גוגל מציע נתוני פתיחה פחות טובים: חשבונות בנפח מרבי של שני גיגה בייט, עם כלי חיפוש, ניהול מרכזי של כל החשבונות, אפשרות ליצור כינויים לכל תיבה, רשימות דיוור ועוד.

אז כמו שאתם קוראים, לא רק שהשירות של מיקרוסופט נחות משל גוגל (וכולם אני מניח הבינו את העליונות של ג'ימייל לעומת הוטמייל כבר לפני שנים), אלא זהו של גוגל הוא בחינם. אז תסביר לי מר ויינט היקר (ככה קוראים לכתב הזה מסיבה לא ברורה), איפה בדיוק אתה רואה נתוני פתיחה פחות טובים? על יושר עיתונאי דיברנו, או שאם זה באינטרנט ידיעות אחרונות מתעלמים? יכול להיות שאגודת העורכים החליטה לוותר על האינטרנט? אולי אני צריך להצטרף לאגודת העורכים? כי אם אתם לא כל כך מבינים בדבר הזה עם העכבר, המסך והקופסה עם האורות שמחוברת לקיר, אני מוכן להסביר.

ואו. 5 מגה.

לכבוד הראשון לפברואר, הגעתי למסקנה שעלי לצמצם את מספר המילים המקצועיות אצלי למינימום, כך גם שאזרחים מהשורה יוכלו לקרוא את הפוסטים (כל רשימה בלוגית כזו באתר הזה) אפילו אם הם בנושא "טק" (טכנולגיה). אני אשתדל לעשות זאת בלי להכביד יותר מדי על התוכן שיעניין יודעי ח"ן.

שידרגתי את החיבור הביתי שלי ל-5 מגה בייט. כן, זה המבצע הזה של בזק שבפרסומת שלו אתם רואים עכבר גולש על גלשן ואומר ואו. כזאת מהירות וזה וזה וזה. אגב, תמיד חשבתי שהם נקראים בזק ואאוו. יענו Waow, כמו שנהוג לבטא את המילה WOW. העכבר והקמפיין שלו תיקנו אותי לבטא זאת אחרת.
אז מאתמול, אחרי שהטכנאי בזק הנחמדים הודיעו לי שסופסוף התשתית נערכה גם לקלוט את חיבור האינטרנט המרוחק שלי, וטכנאי בזק נחמד אחר טרח ועדכן אצלו את המנוי שלי, סופסוף 640 אלפי בייטים אמורים להציף לי את הרשת הביתית מכיוון האינטרנט כל שניה. אני אמור להוריד מהאינטרנט נתונים בנפח של דיסקט אחד כל שתי שניות. דיסקט כזה, אלו שהיו קוראים להם פלופי, אבל הם היו בעצם מעטפות פלסטיק קשיחות. כאלו שבצבא היו ציוד מתכלה, ולא בכדי. כאלו שהיו הורסים לנו את העבודות באוניברסיטה אם במקרה היה לידם מגנט עם פרסומת של דומינו'ס פיצה. כאלו. אחד כל שתי שניות יכול להגיח אל המחשב שלי מכיוון הקיר. זה אמור להיות מאד מהר. אני אמור לשלוח נתונים בקצב של 320Kbs שזה יוצא בערך 40K לשניה. 40K זה גודלו של מסמך וורד ממוצע אם אין בו תמונות. אחד כזה, כל שניה. חזרה לכיוון האינטרנט.
אז למה אני אומר אמור כל הזמן? כי רוב השרתים, אותם מחשבים שיושבים בחוות מרוחקות ורועים להם בחדרים ממוזגים מאחורי דלתות של זכוכית משוריינת עם מנגנוני בטיחות צבאיים. אותם מחשבים שמשרתים אותנו, הגולשים החביבים, הם לא רוצים לתת לנו את כל הקצב שהם יכולים לתת. שזה הרבה יותר מ-5 מגה, אבל לא ממש בהרבה יותר. הם רוצים לשרת הרבה מאד גולשים חביבים כמונו באותו זמן. אז אותם שרתים מגבילים את הכמות, אם באופן שרירותי, ואם כי פשוט זה מה שיש, של הנתונים שהם יכולים לשפוך אלינו. ממש משל היו צינור מים שמעביר מים לצינורות קטנים יותר. אז מה אנחנו יכולים לעשות אם יש לנו 5 מגה והמחשב שלנו עדיין רעב? (כי כידוע אנחנו כאן כדי לגבות את האינטרנט) מה נעשה? גם אנחנו נפנה למספר שרתים, או אתרים, ונוריד מכל אחד קצת. ונדבר בצ'ט. ונבדוק דואר. מכמה כתובות דואר. ונריץ ברקע סולסיק. ואימיול. וביט טורנט. ועוד המון תוכנות קטנות עם שמות מצחיקים שעוזרות לנו להחליף דיסקטים עם חברים שלנו שמעולם לא פגשנו. מכל העולם. עד שכל האינטרנט במקום שישב על אותם מחשבים בחדרים ממוזגים ישב על המחשבים שלנו בבית, שלנו ושל החברים שלנו, כאלה מכל העולם שמעולם לא פגשנו, עם העשן סיגריות והמאוורים הקטנים האלו בתוך הקופסה שפתאום התחילו לעשות רעש משונה ושתמיד רצינו להחליף למחשב חדש, רק בגלל שאז יקח עוד כמה שנים עד שהמאווררים הקטנים יתחילו עם רעש. ואז? ואז מה? מה הטעם בעצם עם כל השדרוגים האלו? סתם כדי שכל האינטרנט ישב אצלינו על המחשב? לא יותר פשוט מנוי באוזן? ללכת לחנות דיסקים? לראות יס+? לראות VOD של הוט? ללכת לחברים אמיתיים להחליף איתם דיסקטים? דילמה.

boaz Wants to be your friend

מה שאני אוהב במיוחד באתר ilcu הוא שכשאתה מוסיף אנשים לבאדי-ליסט נשלחת השאלה החמודה הזו שמנוסחת כמו הצעת חברות בכיתה גימל. זה מגניב.
אגב, היתרון של ILCU כאתר רשת חברתית הוא בעצם הפעלת-האופליין של אנשים. האתר אמור לשמש כהאב-אירועים ובנתיים יש שם הצעות ממש מגניבות לסיבות לקום מהכסא, להפסיק לבהות במסך ולצעוד אל מחוץ לבית לגשם והקור.

לפטופ לכל פועל

אפילו שהיה נדמה שזו רק גחמה של אנשי הפרופס בסרטים וטלויזיה, כי זה מצטלם יותר יפה, או שזה רק מה שתאגידים קונים למנהלים שלהם, על פי "שאל את יאהו!" (סוג של בלדד השוחי), לפטופים כעת יותר פופולארים בארה"ב. 53% מהמחשבים הנמכרים בארה"ב הם לפטופים. בעולם השנה, 1 מתוך 5 מחשבים נמכרים הוא לפטופ. ב-2000 זה היה 1 מתוך 10. ב-ABC טוענים שעידן הלפטופ הגיע (נכון ליוני 2005).
האמת, זה ממש נחמד לשבת במיטה עם מחשב על הבטן, אפשר לקרוא ככה בשקט, כמעט כמו ספר. אבל בתור "המחשב הראשי", אני עדיין צריך מקלדת נורמלית ומסך מספיק גדול, בלי שהם יזוזו כל שניה, וגם אם מחברים כאלו ללפטופ (אני מראש מניח שמשתמשים בעכבר רגיל, כי מי באמת אוהב את הטבלטים הקטנים האלו), עדיין, זה מחשב פחות מהיר מאחיו הנייח באותה-קטגוריית-מחיר, ובגלל הסרבול, בעצם קיבלנו מחשב נייח שתופס מקום על השולחן במקום למרגלותיך. אבל בתור יחידת מחשוב בבית-קפה שחוסכת לך "שיחות מיותרות" אולי זה דווקא סבבה. מצד שני, אם אני רוצה לקבור את פני בתוך מחשב, למה לא לעשות את זה בבית?

וככה לשעת לילה

שני דברים מעניינים שי' הפנה אותי אליהם היום בזמן המשחק שלנו:
1. גוגל מודולס אתר לא רשמי שמכיל המוני מודולים מגניבים לדף-הבית-שלך-אצל גוגל google.com/ig. מדברים טפשיים ומגניבים כמו "THEY FIGHT CRIME" (He's an immortal voodoo dwarf possessed of the uncanny powers of an insect. She's a scantily clad gold-digging mermaid trying to make a difference in a man's world. They fight crime!), ועד דברים שימושיים כמו חיפושים במדריך ה PHP או מחשבון. שווה לנסות.
2. חיפוש שירים בעזרת תיקתוקים. מקישים בקצב ההברות בשירים, ומקווים שאנשים אחרים עשו את זה מספיק טוב לפניכם (כרגע תוצאות ההצלחה הן 50% אצלי). לא מכיר הרבה שירים. לא כמו NAME THAT TUNE שהראיתי לכם זה מכבר.

לינוקס על מחזיק מפתחות

אני עדיין מנסה, ללא הצלחה יתרה להתקין גרסת לינוקס שרצה באופן מלא מתוך דיסק-און-קי שעל צרור המפתחות (או THUMBDRIVE או PenDrive או דיסק-אצבע או אצבעודיסק או "הדבר הזה שיש לחנונים על המפתחות"). לכאורה משימה פשוטה, אבל בפועל זה לא כל כך מצליח. דיסטרביושנז שניסיתי עם הצלחות כאלו ואחרת – אף אחת מהן לא עבדה במלואה עדיין (סביר להניח שכולן עובדות עם התאמה זו או אחרת, אף אחת מהן ללא הצלחה שלי):

1. PUPPY
2. Damm Small Linux
3. ubuntu live
4. kubuntu live
5. slax-popcorn
6. knoppix-std
7. phlak-littleboy

המכשיר המדובר הוא משהו שמזדהה כ OTi-Flash וגודלו 256 מגה.
אני רוצה דיסטריביושן שיעשה בוט וירוץ מהמכשיר ("LIVE"), ויאפשר גישה לכונני NTFS עם כל מיני תוכנות RESCUE, ועדיין ישאיר פרטישן (או יעבוד ב VFAT) על הפלאש בשביל אכסון קבצים שנקראים מחלונות. אם מישהו מכיר HOWTO והפצה לעניין, אשמח.