קודם כל, אני הולך לדבר כאן על סדרות מדע בדיוני. לא סתם סדרות מדע בדיוני, אלא פארודיות, כאלו שמתחייסות לז'אנר המדע בדיוני, וספציפית לספייס-אופרה (אופרה בחלל) בהומור ובהתרפקות מה, ובסוג של ניתוץ אשליות. אם מסע בין כוכבים לא אומר לכם כלום, בבילון 5 נשמע לכם כמו כתובת באשדוד וננס אדום נשמע כמו קללה לשיכור מאותגר גבהית, אולי כדאי שתראו את התוכניות האלו, כי כדאי. מצד שני, מי לא שמע על מסע בין כוכבים, ראה לפחות פרק של הסדרה המקורית משנות השישים, שלא נאמר את הסדרה העכשווית, אנטרפרייז, או את הדור הבא, למי לא אומרות המילים (במבטא סקוטי): I’m giving it all I’ve got, captain, but she can’t take it", או את החידוש הלשוני של הדור הבא: "Make it so, number one". כמובן שכולם. בכלל, נראה לי שאת הקונספט של הטלפון הסלולארי המציאו במסע בן כוכבים, אפילו שהפלאפונים שלנו עדיין לא למדו לעשות את הצליל הזה של הקומוניקטור כשהוא נפתח "Kirk here".
שתי הסדרות עליהן אני מדבר, טריפינג דה ריפט (Tripping The Rift, "התמסטלות בקפיצה?" "מעידה בסדק?" "פישול במעבר?") והייפרדרייב (Hyperdrive – מנוע על חלל) שתיהן בעצם כוללות בשמם את המצאת השיטה למסע בין כוכבים. השיטה בה ניתן לעבור מרחקים במהירות גבוהה ממהירות האור. מה שמונע מאיתנו היום לסייר בגלקסיות רחוקות, כי מערכת השמש הכי קרובה שהיא לא שלנו תיקח כמה מאות שנים לאסטרונאוט הממוצע. אגב, ידיעה בעיתון הזה טוענת שמנוע על-חלל כזה הוא כבר תיאורטית בר ביצוע, אבל לי ולכל בר-דעת זה עדיין נשמע מדע בדיוני. כמה שזה משונה, זו היא נראית ידיעה אמיתית.
אז נחזור לעולמינו הבדיוני, למה רק אחרי שתי עונות בכלל אני טורח לדבר על טריפינג דה ריפט? טריפינג דה-ריפט משודרת כבר שתי עונות בערוץ המד"ב האמריקאי, כשהסדרה אותה אני רוצה לחשוף כאן, "הייפרדרייב" רק התחילה (פרק 4 שודר לא מזמן)? בעיקר כי טריפינג דה ריפט, בעצם, היא לא סדרה משהו. לא ברור אם הסיבה לכך נעוצה בעובדה שכל הדמויות מצויירות בתלת-מימד, כי זה כאמור לא הפריע לנו להנות משרק או מטוי-סטורי. אולי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שלדמויות יש להן עומק של דמויות סיטקום גרועות, במקרה הטוב, במקרה הגרוע של סיטקום ישראלי גרוע. ושוב, אין כאן אצבע מאשימה לשחקנים המדבבים, שהם מהשורה הראשונה (סטיבן רוט מקינג אוף דה היל, ג'ינה גרשון ואחריה כרמן אלקטרה וכו'), אלא מן הסתם בחוזק תסריטי או אנימטורי. יכול להיות שהעלילות ברמת ההגיון הסיפורי לא מחזיקות. פשוט כך. טריפינג דה ריפט מספרת את עלילותיהן של קבוצת פוחזים בספינת חלל בראשות צ'וד, הקפטן (קולו של סטיבן רוט, הזכור לטוב כ"ביל" מהמלך היל או ג'ימי ג'יימס מ"חדר חדשות"), מן חציל משונה עם זרועות-ציד (ככה מתרגמים tentacles, נשבע לכם) במקום שיער, סיקס, קצינת המדע שהיא גם אנדרואיד הסקס של הקפטן (ג'ינה גרשון בעונה הראשונה וכרמן אלקטרה בעונה השניה, רק שנדע לדמיין שהשחקנית המדבבת לא נראית רחוק מדמותה המרונדרת), ויש כמובן את חבריהם האחרים בספינה, מן סוג של משפחה מעותת שכזו. יש צחוקים, יש הרבה הומור סטריאוטיפי, יש התאמצות להצחיק, יש עלילות מד"ב נדושות. העולם הוא מן מיש-מש של כל ז'אנר מד"ב אפשרי, בזמן לא ברור ועם הגיון קצת מעוות בשביל לנסות לדחוף בדיחה פה ושם (כמו פקקים בחלל, או דרייב-אין על אסטרואידים או שימוש ברפרנסים ללהיטי קולנוע וטלויזיה עכשויים). חובבי מרתונים כמוני יכולים לשבת ולראות את כל הפרקים רצוף, בלי לסבול במיוחד, בתנאי כמובן שהם אוהבי מד"ב ויש להם יותר מדי זמן פנוי. אפשר, אבל עדיין, ברוב המקרים אין ממש חיבור רגשי לדמויות, והנושא המרגש היחיד הוא, כמה צפוי, האנימציה של דדיה המוגזמים של סיקס. יותר מדי "הומור-נאדים", יותר מדי בדיחות סקס של מתבגרים. אולי אם הייתי בן 12 הייתי אוהב את זה. מה שכן, יש המון המון רפרנסים לז'אנרים שונים של מדע בדיוני, ומן הצהרה של "אנחנו יודעים שזה מה שאתם אוהבים, אבל תראו איך זה נראה באמת".
הגישה הזו בעצם, של "אנחנו יודעים שזה מה שאתם אוהבים, אבל בנתיים בעולם האמיתי, זה מה שקורה" היא גם מה שמאחורי הסדרה החדשה הייפרדרייב. סדרה בריטית שמזכירה קצת את ננס אדום, או אולי היה אפשר לקרוא לה "ג'ובניקים בחלל". אנחנו בשנת 2100 ומשהו, הספינה של קפטן הנדרסון, חלק מצי החלל הבריטי, מתנהלת בראשותו ושל ארבעת קציניו, חבורה של ג'ובניקים, תוך נסיון עלוב למדי לנסות לשמור על אינטגריטי בריטי ולצאת מנצחים. את מרבית תפקידי הספינה האחרים מאיישים הצוערים, מן סוג סטטיסטים או בשר תותחים. הידד לאימפריה הבריטית, אבל שניה כבר האמריקאים יבואו ויסדרו לנו את הבעיות. מי יודע איך משנים את מעדכנים את מחשב החללית בלי להחזיר את הכל לברירת המחדל?! אוי.
ניק פרוסט אגב, השחקן שמשחק את הקפטן זכור לטוב בתור מייק המיליטנטי, חברו הטוב של צייר הקומיקס ב"Spaced" על כך שניסה לכבוש את פריז עם טנק שגנב משירות המילואים. סדרה שאם החמצתם חפשו בספריית הוידאו הקרובה. מומלץ בחום. במקום מסויים אפשר היה עדיין לראות בקפטן הנדרסון את אותו מייק. הנדרסון משתדל להיות קפטן טוב, מנסה לנאום את נאומי הגישור הזכורים לנו מנאומי קפטן קירק וקפטן פיקארד. הנדרסון כמובן לעולם לא מצליח.
מי יוצאת דופן? אולי עקב בעיית שמיעה המלהקים חשבו Big Teeth?
כאן אגב, סגניתו של הקפטן, גם היא אישה, אבל בניגוד לסיקס, או למקורות הפרודיה שלה – ט'ופל מאנטרפרייז– שללא ספק היתה ההשראה וסבן מ"ווייג'ר", איננה נראית כמו חשפנית בבגד גוף עם שיח של פרופסורית למתמטיקה. קלואי טאל, קצינת הדיפלומטיה, מן ז'לובית מגושמת שגם דיפלומטיה זה לא הצד החזק שלה מנסה בכל כוחה לזכות בליבו של הקפטן הגוץ, לא ממש ברור לנו, הצופים, בדיוק למה. בין הקצינים יש את הגיק המסטול, האחראי הטכני, שבשניה שהקפטן יפקיד את הספינה בידיו, הוא יקח אותה לסיבוב דאווין, או את המיליטנט הפרנואיד שבעצם מתנהג כמו שהיינו מצפים מקצין בצי-חלל בסדרות נורמטיביות. הייפרדרייב רק בחיתוליו, הסדרה רק מתגבשת מבחינת מבע והדמויות עדיין לא סגורות. אבל מנוע העל-חלל הוא ללא ספק היורש של ננס אדום, ולדעתי גם יגיע רחוק. מעבר לכוכבים. יש לציין שהייפרדרייב איננה כמו דוקטור הו, היא לא לוקחת את עצמה ברצינות בנגיעות הומור. זוהי סדרה פארודית מודעת לעצמה, קצת כמו Green Wing ("מחלקה אלטרנטיבית"), רק שבמקום בית חולים מתנהלת לה חללית בצורה בריטית מקרטעת.
אם אתם חובבים מדע בדיוני ותיקים, ואתם יכולים להנות מדדיים מרונדרים מקפצים, תראו את טריפינג דה ריפט. אם אתם אוהבים טלויזיה בריטית טובה וחובבים מדע בדיוני, הייפרדרייב זה בשבילכם.
