יומני היקר, it has been too long since my last confession, וכל זאת על שום מה?
איני יודע. אולי עיסוק אינטנסיבי יותר במוזיקה. אגב מוזיקה, גיטרה חדשה, איבנז רבע נפח (סאן ברסט), נשמעת מעולה. השמנים עדיין תרים אחר בסיסטית (בדקנו מספר הצעות, אבל אנחנו מאד סלקטיבים).
בסוף סופשבוע היתה הרבה בטלויזיה. ראיתי חמישה פרקים ראשונים של Surface. סדרה שמשודרת ב NBC אודות חוצנים(?) ימיים. עשוי מעולה. גם מספר פרקים של Life on Mars (כן, לפי השיר של בואי), סדרה אודות בלש משטרה (בריטי) שאחרי תאונה חוזר בזמן לשנות השבעים. או שהוא בקומה ומדמיין את כל העניין. גם לו זה לא ברור. אבל השימוש בקלישאות תוכניות משטרה משנות השבעים (בעיקר סיגריות ואגרופים), מעולה. אחלה סדרה.
ביום חמישי ראיתי את ההופעה של Midnight Peacocks ורצתי לרכוש את הדיסק. הופעה חזקה.
מה רציתי להגיד בכל זה? שאני צריך איזשהי מוטיבציה לכתוב כאן. הסיבה שאני עושה את זה לא ממש ברורה לי. אני אומר לעצמי שזהו סוג של תיעוד של אירועי זמן בחיי. משהו שאני אוכל להסתכל עליו בעוד מספר שנים ולהגיד, אה, זה היה הזמן ש… נשמע אולי תמוה שאני בוחר לעשות זאת לא לפי אירועים שאני עובר בחיי, אלא לפי מדיות שאני חווה. אבל הסימונים האלו, של להגיד, "הופעה של מידנייט פיקוקס" או להגיד "הפרק הראשון של סורפס", דווקא כן לוקחת אותי לזכרון בחיי, כמו למשל הפעם הראשונה ששמעתי את טין מאשין של בואי. הייתי בדרום אפריקה, חייל בחופשת-ביקור-הורים. מאז, כל פעם מאז שאני שומע את שיר כלשהו מטין-מאשין, אני נזכר בתקופה הזו. מצחיק שזה עובד בצורה הזו, אבל נוסטלגיה זה עניין הזוי.
אני אשתדל לכתוב יותר.