אם לא קראתם את הדה-מרקר שהגיע עם הארץ בסופשבוע שעבר, או בכלל לא הקשבתם לשיח הטכנולוגי, אז לא שמעתם על Second Life.
אותו עולם וירטואלי שאולי הגליק הכי גדול שבייחצון שלו הוא שהכסף שם אמיתי. דהיינו יש שער חליפין משתנה עבור לינדן-דולר ודולארים אמריקאים (נכון להיום משהו כמו L$280=1$). אני לעומת זאת, הייתי מייחצן את העולם הזה בתור גן-שעשועים וירטואלי שבו אתה יכול לפגוש אנשים מכל העולם שנראים כמו שהם רוצים להראות בתוך תפאורות ממוחם הקודח של אלפי אנשים ברחבי העולם. המונח סייבר-סקס מקבל כאן משמעות אחרת לגמרי.
אז נכון שנקודת מכירה של עולם וירטואלי בתור "כאן אפשר לעשות כסף", עלול לגרום למסתקרנים להגיע. אבל האם זהו הקהל שנרצה מסתובב ליד האווטרים המושקעים שלנו? האם אלו אנשים שאיתם נרצה לעשות ניוד סקיידייבינג או לשחק טקסס הולד-אם? אותו דבר לגבי אנשים שבאים כי כאן "אפשר להזדיין עם בובות וירטואליות שמאחוריהן אנשים אמיתיים". האם זהו הקהל שנרצה להיות בחברתו? אין מספיק סליז בעולם בשביל לייצר עוד פלטפורמת סליז-אינטרנטי?
כרגע סקונד לייף הוא פוטנציאל בלתי ממומש. רבים שם היוזמות, הקרקעות וההיצע על הביקוש.
כשכל אחד יכול להיות בעל קרקעות או לפתוח ביזנס ב-6$ (אמריקאי) לחודש, מה כבר הטעם בביזנס?מה שחסר בסקונד לייף הם אנשים מעניינים מספיק בשביל שנחזור. סיבות אנושיות ורגשיות בשביל שריבוי הביזנסים מסביב יקבל משמעות. מה הטעם באלפי קניונים אם אין שם אף אחד לקנות, או שהמחירים לא תואמים את הכסף שיש בתיקינו הוירטואלי? או למה לשחקנית להלביש את האווטר שלה במיטב מחלצותיה שעלו לה בדמים רבים, אם אין ג'נטלמנים ראויים מסביב? חסרים שם אנשים.
משעמם לכם בחיים? בואו לחיים השניים, זה בחינם. למצולמים אין קשר לכתבה.