הבלוגר ריכרד האיום, רשם אותי ברשימת המוערצים עליו:

מוערצים
בועז רימר
ג'ון קוהנאו
דיוויד גילמור
י.ס. באך
ל.ו. בטהובן
פרדריק שופן
תומס טאליס

זאת בדיחה, נכון? ואם אני מוערץ עליו, בגלל מה זה? בגלל היכולות הוירטואוזיות שלי בביצוע הקנטטה השלישית של באך ברה-מינור? כי אין לי כאלו, אני בספק אם לבאך יש כזו קנטטה. אני בספק אם אני יודע מה זו קנטטה.
גילמור, באך, בטהובן ואני יושבים בבאר בתל-אביב. על מה אנחנו מדברים? מילא הם יכולים לדבר על מוזיקה. גילמור, אגדת רוק, הגיטריסט האגדתי של פינק פלויד, איפה הוא ואיפה אני. בטהובן ובאך, שניהם מתים כבר שנים, יכולים להעביר שעות בלנסות להבין מה זה פלאפון סלולארי. אבל אני ארגיש מתנצל כל הזמן ובטח אני אשתה יותר מדי בגלל המבוכה. גילמור יתהה איך הוא בכלל הגיע לתלאביב, וינסה בטח להתקשר לונדונה להזיז את הסשן שהוא קבע. והכל למה? כי בלוגר צעיר שם אותנו באותה רשימה? אחריות כבדה. יא אללה. ולמה זו לא בלוגרית? עדיף להיות מוערץ על ידי בלוגרית או בלוגר? כי מצד אחד, אדם רוצה להיות מוערך על ידי אנשים שיראו בו רול-מודל, נניח. אני לא טוען שזה הקייס כאן, אבל נניח שכן. זה גורם לבנאדם להרגיש טוב עם עצמו. הוא עשה משהו שגרם למישהו להעריך את זה. מצד שני, המחשבה שנשים רכות שאף פעם לא פגשת, מקבלות פרפרים בבטן אם הן חשבו עליך, בלי שהן מכירות אותך בכלל. בטוח שזו נשמעת מחשבה נעימה יותר, לא? דילמה.