אני קורא עכשיו את שי-האלק מ-2004. דן סלוט וחואן בובילו מתארים את הרפתקאותיה, או יותר נכון את חייה של הבת דודה של ברוס באנר שקיבלה ממנו עירוי ומאז היא גם לעיתים ירוקה, ענקית ומנופפת מכוניות כשמעצבנים אותה. בניגוד לדודן המחורפן, ג'ן וולטרז עורכת דין גם כשהיא במצב ירוק וענק. להבדיל גם, אצלה זה לא עצבים ושכל של בן שנתיים אלא רק ליבידו מפותח ואיד משתולל. כן, כיאות לקומקסים אמריקאים, אשה האלקית היא לא מכונת הרס, אלא כוסית נימפומנית (או משהו בסגנון) שגם מסוגלת למוטט בלוק עירוני בשתי דקות. אני כרגע בפרק 2 שמתעסק בתהליך הקליטה שלה בחברת עורכי דין נחשבת שפתחה מחלקה לטיפול בתופעות "סופר" ודורש ממנה להיות פחות האלק ויותר She. רעיון המשרד המטורלל קצת מזכיר את חברת עורכי הדין שאנג'ל, הערפד-בעל-הנשמה ואהובה הנצחי של באפי קוטלת הערפדים, ניהל. אולי רק השותפים הבחירים במשרד שג'ניפר וולטרז עובדת בו נשמעים יותר סימפטים מאותם Senior Partners שאנג'ל וחבורתו כל כך חששו מהם. בפרק הזה היא עוזרת לאחד, Danger Man, לתבוע את החברה שעבד בשבילה ונפל לתוך חבית חומר-שעושה-אנשים-לסופר-אנשים מכיוון שחייו התפרקו מאז שהוא נהיה סופרמן כזה. ספויילר: ב- 85 מיליון דולר הם זוכים.
קומיקס סימפטי.
קטגוריה: התייחסות
Name That Tune
ועוד הפניה נחמדה מb3ta: זהה את השיר. רק משני אלבומים של הפיקסיז, אבל החבר'ה מבטא טענו שלכל להקה שהם הכניסו היו שאלות. נסו וספרו איך זה (ניסיתי את tin Machine ו Fugazi. היה). במשחק הפיקסיז (שהיה רק מתוך סרפר רוסה והקסטה הסגולה) קיבלתי 9 מתוך 10 :( האמת שאם הייתי מנסה שוב בטח היה 10/10. במשחק באוהאוס בנסיון הראשון היה 7 מתוך 10 בשני 10 מתוך עשר עם הכיתוב החביב: Perfect. 100%. You are a music guru. We bow down before you. אגב, כל משחק הוא שירים אחרים לחלוטין עם מסיחים שונים.
נערה ניו יורקית בבגדד
גיליתי שאני רשום לרשימת דיוור שנקראת b3ta. לא זכור לי שנשמתי לשם, אבל עובדה. הם הפנו לקליפ מאד חמוד אודות נערה שרוצה להיות ניו-יורקית בבגדד. בעיקר היה נחמד הפסל של סדאם נגד פסל החירות. אם לא היו פיכפוכים בסאונד זה היה ממש קליפ מצויין (פלאש, ושחור לבן). מישהו שמע על Alien Zoo? כדאי.
אני אפס. כל אחד הוא קצת אפס.
Jonny Zero סדרה חדשה מבית היוצר של וורנר ברוס שמשודרת בפוקס. ג'וני קאלבו משתחרר מהכלא ומתעמת עם עברו ועם עתידו בשכונה ניו יורקית ומתפקד כבטמן שכונתי (או איזה אחד שעוזר לאחרים על ידי זה שהוא מרביץ לרעים).
סדרה שעשויה מצויין. לגיבור הראשי לוקח קצת זמן להתרגל, אבל זה עובד. תראו כשיצא לכם.
אם רון ברגנדי אומר את זה – זו האמת
אתמול הייתי במסיבה של חברה שאני לא עובד בה, אבל שניים מקרובי משפחתי הקרובים כן. היה נחמד ואוכל טוב, אבל משום מה היתה גם הצגה כזו עם שירים של קווין. זה נמשך שעתיים, רצוף בכוונות טובות. באופן משונה שמות כל הדמויות הנשיות היו כמו שמות של ידידות שלי. צירוף מקרים משעשע. או שהשמות של ידידותיי מאד נפוצים. לא נראה לי. הייתי מאד עייף ותהיתי מספר פעמים אם ללכת באמצע, אבל בגלל שההצגה נערכה איכשהו בתוך הקהל, לא רציתי לבאס אז נשארתי. כשהגעתי הביתה ישר נרדמתי. זה היה בסביבות חצות. לא יודע למה הייתי עייף כל כך מוקדם, אבל כך היה. היום בבוקר הייתי בתצוגת אפנה ביתית. החצאיות היו מאד יפות ומחמיאות לבחורות, הרבה אנשים שם הכירו אחד את השני, ואני לא ממש, אז קשה להגיד שהרגשתי בנוח. זכורה לטוב אוסטרית מרשימה שסיפרה ששברה את רגלה בסקי כשהיתה בת 4. נשמע כואב. השמש הישראלית מצד שני מחמיאה לאוסטריות מסוגה. באמת.
לפני כמה ימים ראיתי סרט מאד חמוד שנקרא Ron Burgendy: The Anchorman עם ויל פרל וכריסטינה אפלגייט. ציטוט: "אם רון ברגנדי אומר את זה – זו האמת". קומדיה קלילה, זורמת ומשוגעת. למי שבראש – מומלץ.
אני מרגיש שהפוסטים שלי דומים לרשימת מכולת או לסינופסיסים, יותר מאשר למשהו שמתאר משהו. איפה הרגש, איפה אני בכל הסיפור? אין. למה? כי זה מה אני כותב. אם הייתי מרגיש טוב, בטח היה לי מה לכתוב על כל דבר.
שלישיה לא אפשרית בפוזר ולארי מהכבלים
מזמן לא כתבתי, אז אולי כדאי שאזכיר את קיומי.
אתמול בלילה ניסיתי לרנדר תמונה עם שלוש בחורות, וכל הזמן הפוזר נתקע. אין לי מושג למה.
מאד השתפרתי בזה (בתמונה לעיל – ג'ולי, למטה אליס).
לפני כמה ימים ראיתי מופע סטנדאפ. זה היה ארוך ומתיש. זכורים לטוב כמה שמות כמו יונתן ברק, עוז כהן ואחד שחשבתי שזכרתי את שמו, אבל נשכח. נזכרתי בעוד שם – משה יחיאל, שהגיע לא מוכן וקצת עייף, אבל פוטנציאל יש.
מרתון סטנדאפ זה קצת מעייף. לעומת זאת הלכתי לישון עם סטאנדאפ של בחור בשם "לארי דה קייבל גיי", שהיה משעשע במיוחד לאור העובדה שהדמות שלו היא של הילבילי טיפש, וייטראשי וחרמן שמביא בהפוכות לקהל מזלזל. אני חושב שעלי-ג'י עשה את זה לפניו, ובטח עוד כמה. עדיין – עובד. מצד שלישי, וזה קצת מעצבן, הוא מאד דוחף כל מיני catch-phrases כאלו. זה לא יותר מפריע מכל דבר אחר, אבל המונח שלו – git r done קצת יצא מכל החורים. עדיין – מצחיק. קטעים.
Call Of Duty
חזרתי למשחק שחשבתי שפס מהעולם, ודווקא חזר ובגדול. לשחק אונליין בקול אוף דיוטי, במיוחד בשרתים עבריים, כשמהירות התגובה של השרת מספיק טובה, זו חוויה מסוג אחר.
סצינות מלחמה ממלחמת העולם השניה, העמיתים נגד הציר, הציר נגד הסובייטים. לא ממש משנה הצד, משנה האדרנלין שזורם בשקט לפני העימות, במארב, ובעיקר בלשמור על הקול בשניה של העימות, וללחוץ על הכפתור של העכבר כשהיד לא רועדת.
אגב, התמונה לעיל לא לקוחה ממשחק הרשת, אלא מהגרסה האישית. אף שחקן שמכבד את עצמו לא היה עומד ככה סתם עם הגב ומחכה שמישהו יבוא אליו. אנשים נהיים ערמומיים.
סיינפלד ודרופל
עדיין, לילות סיינפלד.
השחקן ששיחק את האבא של סיינפלד בעונה הראשונה התחלף לזה הקבוע. קטעים. השחקן היחיד (חוץ מאיליין שבכלל לא היתה בפיילוט) שהתחלף.
זאת ועוד – החלפתי את התימה בדרופל בקורקי. עכשיו כשיש כאן כמה וכמה בלוגים על קורקי פתאום כל אחד ואחיו רוצה בלוג כאן.
אז לא כאן. שם. תפתחו בלוג בקורקי. אני אשפר את הדרופל עוד. מבטיח.
דרופל - התוכנה הזו שמפעילה את המנוע הפורטלי של קורקי.
סיינפלד
בלילות אני רואה את העונה הראשונה (פיילוט+4 פרקים) והשניה של סיינפלד (13 פרקים). הכל היה כבר אז, ובטווח של 14 שנים זה עדיין לוקח בטירוף. הם ידעו לעשות טלויזיה. אני חושב שהכל בעצם בכתיבה ובפיתוח הדמויות.
ידעתם שאיליין לא היתה בפיילוט?
איציק
ראיתי הצהרים את "איציק". דרמה להוט ערוץ 3 מאת ובבימוי של גיא מאירסון.
נדמה לי שמחר זה משודר בערוץ 3 בכבלים. אין לי. ממש מוצלח. ממליץ. משחק מעולה של שחקנים צעירים. תסריט מפוכח וחכם. בימוי נכון. אם יש לכם הוט, תראו.