בזמן שאני לא כותב כאן, רואה Surface או אוכל ברביקיו מפוחם, השמנים עשו שיר אחד לפחות: קישור לדפיוצר של השמנים. בנוסף יצאו כמה תמונות לא רעות מערב במה האחרון (ערבמה 79, ה-7 למרס, שהיה בתיאטרון תמונע). תמצאו אותם בין 236 התמונות בגלריה.
כמו זו לדוגמא:
או זו:
כמה יוסף כמה מלי
לשמחתי נכחתי אתמול בהופעת ההשקה של אלבומו של אמנון פישר, הבן של יוסף ומלי, את להיט האלבום, הנושא את שמו, אני בטוח שאתם כבר שומעים ברדיו, אבל מה שהסתמן לי כמיוחד היה היחס של פישר לאלוהיו. לא מדובר במשהו דתי, אלא במשהו מאד אישי, משהו שלא ניתן לנכס ללובשי השחורים במאה שערים, או להבדיל, ללובשי הכובע המוזר מהותיקן. אלוהים בתוכי, אומר פישר, ומתכוון לזה. והוא שר לאלוהיו. להבדיל אלפי הבדלות, השונות באמונה הכמו דתית הזו, אמונה בכח עליון, כוח יהודי במקרה של פישר, הדליקה לי את הזכרון של אותו אתר פגאני שמתאר פולחנים של האל הנורדי אודין בימנו, ומתאר ברצינות גמורה מפגשים אקראיים עם האל בתחפושת:
I think the God has shown up in the woods several times for me as a silent, older hiker, acknowledging my presence only by the same courtly nod, then hastening onward, always wielding a walking stick. He often seems busy, intent, and in motion. I have also seen Odin in the form of an eccentric old street woman. There is a glint in the eye–a look of profound intelligence, understanding, wry amusement, familiarity, and vast Mystery in the eye of someone used by the God.
שלא תבינו אותי לא נכון, פישר שפוי, אבל החופש באמונה, והכוונה לניכוס אישי לאותו "פולחן" הם מה שקישרו לי בין השניים.
אני אני
ואני עושה מה שבא לי
הבן של יוסף ומלי
אדם חופשי
אה?
יומני היקר, it has been too long since my last confession, וכל זאת על שום מה?
איני יודע. אולי עיסוק אינטנסיבי יותר במוזיקה. אגב מוזיקה, גיטרה חדשה, איבנז רבע נפח (סאן ברסט), נשמעת מעולה. השמנים עדיין תרים אחר בסיסטית (בדקנו מספר הצעות, אבל אנחנו מאד סלקטיבים).
בסוף סופשבוע היתה הרבה בטלויזיה. ראיתי חמישה פרקים ראשונים של Surface. סדרה שמשודרת ב NBC אודות חוצנים(?) ימיים. עשוי מעולה. גם מספר פרקים של Life on Mars (כן, לפי השיר של בואי), סדרה אודות בלש משטרה (בריטי) שאחרי תאונה חוזר בזמן לשנות השבעים. או שהוא בקומה ומדמיין את כל העניין. גם לו זה לא ברור. אבל השימוש בקלישאות תוכניות משטרה משנות השבעים (בעיקר סיגריות ואגרופים), מעולה. אחלה סדרה.
ביום חמישי ראיתי את ההופעה של Midnight Peacocks ורצתי לרכוש את הדיסק. הופעה חזקה.
מה רציתי להגיד בכל זה? שאני צריך איזשהי מוטיבציה לכתוב כאן. הסיבה שאני עושה את זה לא ממש ברורה לי. אני אומר לעצמי שזהו סוג של תיעוד של אירועי זמן בחיי. משהו שאני אוכל להסתכל עליו בעוד מספר שנים ולהגיד, אה, זה היה הזמן ש… נשמע אולי תמוה שאני בוחר לעשות זאת לא לפי אירועים שאני עובר בחיי, אלא לפי מדיות שאני חווה. אבל הסימונים האלו, של להגיד, "הופעה של מידנייט פיקוקס" או להגיד "הפרק הראשון של סורפס", דווקא כן לוקחת אותי לזכרון בחיי, כמו למשל הפעם הראשונה ששמעתי את טין מאשין של בואי. הייתי בדרום אפריקה, חייל בחופשת-ביקור-הורים. מאז, כל פעם מאז שאני שומע את שיר כלשהו מטין-מאשין, אני נזכר בתקופה הזו. מצחיק שזה עובד בצורה הזו, אבל נוסטלגיה זה עניין הזוי.
אני אשתדל לכתוב יותר.
דוקטור הו וגם לתור מוטור וגם לילה בעיר
בשלב זה, הפוסט אודות לתור מוטור לא עזר לחיפושי גוגל. אני לא מופיע בעשרות הראשונים וזה מספיק. בחיפוש אחר דוקטור הו לעומת זאת, אני מופיע ראשון. הידד.
היום אחרי גרסה מוצלחת למדי של השיר החדש של השמנים "ג'סטין", הסתובבתי בעיר ולהשתוממותי העיר היתה ריקה. כן ריקה. לאן נעלמו כולם? יום שבת זה לא יום מוצלח לבלות בו? בוודאי שכן. צומת אלנבי/שנקין/נחלת בנימין אינה ה-מקום לחיפוש קרובים? בוודאי שכן. אז מה? לאן נעלמה העיר הזו?
אני גם מקווה ששתי הנערות השיכורות משוהם/חולון מצאו את הדרך הביתה בבטחה. אלוהים עדי שניסיתי לעזור.
היום קראו לי אחד מבוהמת האינטרנט. מצא חן בעיני הכינוי.
השמנים מכים ראשית
פוסט זה נכתב בהצלבה גם בבלוג שלי וגם בבלוג של דוד אבוטבול.
דוד ואנוכי החלטנו להקים להקה, אנחנו עובדים על חומר מקורי ומחפשים בסיסטית להשלמת ההרכב.
למה בסיסטית אתם שואלים ולא בסיסט?
פיקסיס, סוניק יות', אומר לכם משהו?
זה נראה לנו יותר נכון.
כרגע שניים עם גיטרות ומתופפת. אנחנו גם שרים וכותבים מילים, הבסיסטית גם יכולה לשיר ולהביא מילים משלה.
הכיוון המוזיקלי אולי קצת יותר רגוע מהאלו למעלה, אבל דיסטורשן חביב עלינו. גם ניסיון לבדוק את הגבולות של הרוק, או של המוזיקה בכלל. מחשבים מעורבים והקלטות כבר מהסשנים הראשונים. מזנון כלול (דוד מחביא בתיק של הלאפטופ ערכת לאפה ניידת ובועז מתקמצן על הדיקסי, אבל אולי הוא ישבר), יש בעניין גם אולפנים ביתיים יותר או פחות, אבל חדר חזרות אנחנו מחפשים.
אם את יודעת לעשות נעים בבטן עם האצבעות שלך (ואנחנו לא מתכוון לחוקן עמוק) את מוזמנת ליצור איתנו קשר במייל שנפתח ברוב הוד והדר בג'ימייל hashmenim@gmail.com
ובחייכם אנשים, הודעה זאת לא נכתבה בלשון נקבה מטעמי נוחות, היא נכתבה כך כי אנחנו מחפשים בסיסטית.
בסיסטית, בסיסטית, בסיסטית.
האותיות הקטנות:
אם יש לך חוש קצב של נעל בית ישנה וידע מוזיקלי של אגוז מלך אבל את נראית ממש, אבל ממש טוב. אולי אפשר יהיה לספח אותך לתוף מרים, צרי קשר.
אבל: אנחנו מחפשים מוזיקאית שמנגנת על גיטרה באס..
לתור מוטור
בחיפושי בגוגל אחר מילה שנכתבה בשגיאות בפורום מסויים, גיליתי אתר עם טקסטים משונים מאד, כשצמד המילים לתור מוטור מופיעות בו ללא הפסק.
מה מסתבר? זוהי תחרות שנערכה על ידי NRG, וניצח בה מיכאל לוגוסי מהאתר 2find. עכשיו נשאלת השאלה, לאן פוסט זה יקדם אותי בחיפושים אחר לתור מוטור בגוגל?
מיקרוסופט קנו את ויינט?
כי איני רואה סיבה אחרת למאמר שכה מהלל את מיקרוסופט (וברור שהשירות שלהם פחות מוצלח, וגם עולה כסף). אז ביל יקירי, כמה עלו לך ידיעות אחרונות, ואולי תתרום לי את אן.אם.סי כי מה לך ולמוזיקה?, ואני מצד שני דווקא בעניין של איזה לייבלון.
השירות של מיקרוסופט מציע לצרכנים עד 60 חשבונות דואר אלקטרוני, עם 250 מגה בייט לכל תיבה, וכולל תכונות נוספות כמו סריקת אנטי וירוס ודואר זבל, ואפשרות להשתמש בכתובות אלה בשירותי מיקרוסופט כמו שירות המסרים המידיים MSN Messenger ושירות הבלוגים MSN Spaces.
השירות של מיקרוסופט זמין כבר עכשיו (בארה"ב), ואילו גוגל אינה מתחייבת לאשר כל בקשת הצטרפות בשלב מוקדם זה של השירות שלה.
השירות של גוגל מציע נתוני פתיחה פחות טובים: חשבונות בנפח מרבי של שני גיגה בייט, עם כלי חיפוש, ניהול מרכזי של כל החשבונות, אפשרות ליצור כינויים לכל תיבה, רשימות דיוור ועוד.
אז כמו שאתם קוראים, לא רק שהשירות של מיקרוסופט נחות משל גוגל (וכולם אני מניח הבינו את העליונות של ג'ימייל לעומת הוטמייל כבר לפני שנים), אלא זהו של גוגל הוא בחינם. אז תסביר לי מר ויינט היקר (ככה קוראים לכתב הזה מסיבה לא ברורה), איפה בדיוק אתה רואה נתוני פתיחה פחות טובים? על יושר עיתונאי דיברנו, או שאם זה באינטרנט ידיעות אחרונות מתעלמים? יכול להיות שאגודת העורכים החליטה לוותר על האינטרנט? אולי אני צריך להצטרף לאגודת העורכים? כי אם אתם לא כל כך מבינים בדבר הזה עם העכבר, המסך והקופסה עם האורות שמחוברת לקיר, אני מוכן להסביר.
דאוס וברירמי
או: 170 שקל well spent.
מזמן לא הייתי בהופעה גדולה. הכוונה לאלו שאתה מרגיש קטן קטן והבמה גדולה גדולה ועולה להכנס הרבה יותר מ-50 שקל. בעצם ההופעה האחרונה של אמנים מהזרם המרכזי שראיתי היתה בגרסאות קאוורים. זכורה לטוב אפרת גוש עם ביצוע מדהים לאתה צריך אהבה חדשה בליל סיום עונה של התוכנית בא בלילה. ולעניינו – האנגר 11, בנמל תל-אביב, אתמול בלילה היה מלא מפה לפה. הגעתי באמצע "אגם ענקית", רמי פורטיס ברי סחרוף מתוגברים בפיטר רוט על הבאס ואורן לוטנברג על גיטרות העבירו הופעה מלאה ומדהימה. כולל ביצוע מרגש של קרני פוסטל (? נדמה לי, זו הצרה במופעי ענק, לא ממש רואים מרחוק ולא היתה מובנת ההקדמה) ל"אין קץ לילדות". יש משהו אחר בהופעות רוק בסדר גודל כזה. מרגישים את העוצמה. הגיטרות מנסרות לך בנשמה. הקצב בועט לך בראש. במת רוק בסדר גודל כזה משתווה רק לפולחנים שבטיים של ימי קדם.
דאוס, להקה בלגית, ופורטיס וסחרוף חיו בבלגיה מספר שנים (מינימל קומפקט המעולים), אז לא בכדי עשו בשכל המפיקים וקישרו את דאוס לפורטיסחרוף להופעה הזו.
זו תחושה מדהימה להיות בתוך הנגאר עצום עם מאות אנשים ולהרגיש שהמוזיקה העצמתית והמלטפת הזו של דאוס מנוגנת בשבילי. תחושת אינטימיות כזו בתוך חומות גיטרות. רק דאוס יכולים. תום ברמן והחבר'ה שלו גרמו לי להזכר למה אני אוהב מוזיקה. היה כיף לראות מאות אנשים חוזרים על המילים של Little Arithmatics כהמנון. לא ידעתי שלדאוס יש קהל מעריצים ישראלי גדול כל כך. ובאמת Thank you for the roses.
הייפרדרייב, ולמה הוא יותר מוצלח מריפט
קודם כל, אני הולך לדבר כאן על סדרות מדע בדיוני. לא סתם סדרות מדע בדיוני, אלא פארודיות, כאלו שמתחייסות לז'אנר המדע בדיוני, וספציפית לספייס-אופרה (אופרה בחלל) בהומור ובהתרפקות מה, ובסוג של ניתוץ אשליות. אם מסע בין כוכבים לא אומר לכם כלום, בבילון 5 נשמע לכם כמו כתובת באשדוד וננס אדום נשמע כמו קללה לשיכור מאותגר גבהית, אולי כדאי שתראו את התוכניות האלו, כי כדאי. מצד שני, מי לא שמע על מסע בין כוכבים, ראה לפחות פרק של הסדרה המקורית משנות השישים, שלא נאמר את הסדרה העכשווית, אנטרפרייז, או את הדור הבא, למי לא אומרות המילים (במבטא סקוטי): I’m giving it all I’ve got, captain, but she can’t take it", או את החידוש הלשוני של הדור הבא: "Make it so, number one". כמובן שכולם. בכלל, נראה לי שאת הקונספט של הטלפון הסלולארי המציאו במסע בן כוכבים, אפילו שהפלאפונים שלנו עדיין לא למדו לעשות את הצליל הזה של הקומוניקטור כשהוא נפתח "Kirk here".
שתי הסדרות עליהן אני מדבר, טריפינג דה ריפט (Tripping The Rift, "התמסטלות בקפיצה?" "מעידה בסדק?" "פישול במעבר?") והייפרדרייב (Hyperdrive – מנוע על חלל) שתיהן בעצם כוללות בשמם את המצאת השיטה למסע בין כוכבים. השיטה בה ניתן לעבור מרחקים במהירות גבוהה ממהירות האור. מה שמונע מאיתנו היום לסייר בגלקסיות רחוקות, כי מערכת השמש הכי קרובה שהיא לא שלנו תיקח כמה מאות שנים לאסטרונאוט הממוצע. אגב, ידיעה בעיתון הזה טוענת שמנוע על-חלל כזה הוא כבר תיאורטית בר ביצוע, אבל לי ולכל בר-דעת זה עדיין נשמע מדע בדיוני. כמה שזה משונה, זו היא נראית ידיעה אמיתית.
אז נחזור לעולמינו הבדיוני, למה רק אחרי שתי עונות בכלל אני טורח לדבר על טריפינג דה ריפט? טריפינג דה-ריפט משודרת כבר שתי עונות בערוץ המד"ב האמריקאי, כשהסדרה אותה אני רוצה לחשוף כאן, "הייפרדרייב" רק התחילה (פרק 4 שודר לא מזמן)? בעיקר כי טריפינג דה ריפט, בעצם, היא לא סדרה משהו. לא ברור אם הסיבה לכך נעוצה בעובדה שכל הדמויות מצויירות בתלת-מימד, כי זה כאמור לא הפריע לנו להנות משרק או מטוי-סטורי. אולי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שלדמויות יש להן עומק של דמויות סיטקום גרועות, במקרה הטוב, במקרה הגרוע של סיטקום ישראלי גרוע. ושוב, אין כאן אצבע מאשימה לשחקנים המדבבים, שהם מהשורה הראשונה (סטיבן רוט מקינג אוף דה היל, ג'ינה גרשון ואחריה כרמן אלקטרה וכו'), אלא מן הסתם בחוזק תסריטי או אנימטורי. יכול להיות שהעלילות ברמת ההגיון הסיפורי לא מחזיקות. פשוט כך. טריפינג דה ריפט מספרת את עלילותיהן של קבוצת פוחזים בספינת חלל בראשות צ'וד, הקפטן (קולו של סטיבן רוט, הזכור לטוב כ"ביל" מהמלך היל או ג'ימי ג'יימס מ"חדר חדשות"), מן חציל משונה עם זרועות-ציד (ככה מתרגמים tentacles, נשבע לכם) במקום שיער, סיקס, קצינת המדע שהיא גם אנדרואיד הסקס של הקפטן (ג'ינה גרשון בעונה הראשונה וכרמן אלקטרה בעונה השניה, רק שנדע לדמיין שהשחקנית המדבבת לא נראית רחוק מדמותה המרונדרת), ויש כמובן את חבריהם האחרים בספינה, מן סוג של משפחה מעותת שכזו. יש צחוקים, יש הרבה הומור סטריאוטיפי, יש התאמצות להצחיק, יש עלילות מד"ב נדושות. העולם הוא מן מיש-מש של כל ז'אנר מד"ב אפשרי, בזמן לא ברור ועם הגיון קצת מעוות בשביל לנסות לדחוף בדיחה פה ושם (כמו פקקים בחלל, או דרייב-אין על אסטרואידים או שימוש ברפרנסים ללהיטי קולנוע וטלויזיה עכשויים). חובבי מרתונים כמוני יכולים לשבת ולראות את כל הפרקים רצוף, בלי לסבול במיוחד, בתנאי כמובן שהם אוהבי מד"ב ויש להם יותר מדי זמן פנוי. אפשר, אבל עדיין, ברוב המקרים אין ממש חיבור רגשי לדמויות, והנושא המרגש היחיד הוא, כמה צפוי, האנימציה של דדיה המוגזמים של סיקס. יותר מדי "הומור-נאדים", יותר מדי בדיחות סקס של מתבגרים. אולי אם הייתי בן 12 הייתי אוהב את זה. מה שכן, יש המון המון רפרנסים לז'אנרים שונים של מדע בדיוני, ומן הצהרה של "אנחנו יודעים שזה מה שאתם אוהבים, אבל תראו איך זה נראה באמת".
הגישה הזו בעצם, של "אנחנו יודעים שזה מה שאתם אוהבים, אבל בנתיים בעולם האמיתי, זה מה שקורה" היא גם מה שמאחורי הסדרה החדשה הייפרדרייב. סדרה בריטית שמזכירה קצת את ננס אדום, או אולי היה אפשר לקרוא לה "ג'ובניקים בחלל". אנחנו בשנת 2100 ומשהו, הספינה של קפטן הנדרסון, חלק מצי החלל הבריטי, מתנהלת בראשותו ושל ארבעת קציניו, חבורה של ג'ובניקים, תוך נסיון עלוב למדי לנסות לשמור על אינטגריטי בריטי ולצאת מנצחים. את מרבית תפקידי הספינה האחרים מאיישים הצוערים, מן סוג סטטיסטים או בשר תותחים. הידד לאימפריה הבריטית, אבל שניה כבר האמריקאים יבואו ויסדרו לנו את הבעיות. מי יודע איך משנים את מעדכנים את מחשב החללית בלי להחזיר את הכל לברירת המחדל?! אוי.
ניק פרוסט אגב, השחקן שמשחק את הקפטן זכור לטוב בתור מייק המיליטנטי, חברו הטוב של צייר הקומיקס ב"Spaced" על כך שניסה לכבוש את פריז עם טנק שגנב משירות המילואים. סדרה שאם החמצתם חפשו בספריית הוידאו הקרובה. מומלץ בחום. במקום מסויים אפשר היה עדיין לראות בקפטן הנדרסון את אותו מייק. הנדרסון משתדל להיות קפטן טוב, מנסה לנאום את נאומי הגישור הזכורים לנו מנאומי קפטן קירק וקפטן פיקארד. הנדרסון כמובן לעולם לא מצליח.
Six of One (v: Gina Gershon, Carmen Electra), Seven Of Nine (Jeri Ryan), T'Pol (Jolene Blalock), Chloe Teal (Miranda Hart).
מי יוצאת דופן? אולי עקב בעיית שמיעה המלהקים חשבו Big Teeth?
כאן אגב, סגניתו של הקפטן, גם היא אישה, אבל בניגוד לסיקס, או למקורות הפרודיה שלה – ט'ופל מאנטרפרייז– שללא ספק היתה ההשראה וסבן מ"ווייג'ר", איננה נראית כמו חשפנית בבגד גוף עם שיח של פרופסורית למתמטיקה. קלואי טאל, קצינת הדיפלומטיה, מן ז'לובית מגושמת שגם דיפלומטיה זה לא הצד החזק שלה מנסה בכל כוחה לזכות בליבו של הקפטן הגוץ, לא ממש ברור לנו, הצופים, בדיוק למה. בין הקצינים יש את הגיק המסטול, האחראי הטכני, שבשניה שהקפטן יפקיד את הספינה בידיו, הוא יקח אותה לסיבוב דאווין, או את המיליטנט הפרנואיד שבעצם מתנהג כמו שהיינו מצפים מקצין בצי-חלל בסדרות נורמטיביות. הייפרדרייב רק בחיתוליו, הסדרה רק מתגבשת מבחינת מבע והדמויות עדיין לא סגורות. אבל מנוע העל-חלל הוא ללא ספק היורש של ננס אדום, ולדעתי גם יגיע רחוק. מעבר לכוכבים. יש לציין שהייפרדרייב איננה כמו דוקטור הו, היא לא לוקחת את עצמה ברצינות בנגיעות הומור. זוהי סדרה פארודית מודעת לעצמה, קצת כמו Green Wing ("מחלקה אלטרנטיבית"), רק שבמקום בית חולים מתנהלת לה חללית בצורה בריטית מקרטעת.
אם אתם חובבים מדע בדיוני ותיקים, ואתם יכולים להנות מדדיים מרונדרים מקפצים, תראו את טריפינג דה ריפט. אם אתם אוהבים טלויזיה בריטית טובה וחובבים מדע בדיוני, הייפרדרייב זה בשבילכם.
ואו. 5 מגה.
לכבוד הראשון לפברואר, הגעתי למסקנה שעלי לצמצם את מספר המילים המקצועיות אצלי למינימום, כך גם שאזרחים מהשורה יוכלו לקרוא את הפוסטים (כל רשימה בלוגית כזו באתר הזה) אפילו אם הם בנושא "טק" (טכנולגיה). אני אשתדל לעשות זאת בלי להכביד יותר מדי על התוכן שיעניין יודעי ח"ן.
שידרגתי את החיבור הביתי שלי ל-5 מגה בייט. כן, זה המבצע הזה של בזק שבפרסומת שלו אתם רואים עכבר גולש על גלשן ואומר ואו. כזאת מהירות וזה וזה וזה. אגב, תמיד חשבתי שהם נקראים בזק ואאוו. יענו Waow, כמו שנהוג לבטא את המילה WOW. העכבר והקמפיין שלו תיקנו אותי לבטא זאת אחרת.
אז מאתמול, אחרי שהטכנאי בזק הנחמדים הודיעו לי שסופסוף התשתית נערכה גם לקלוט את חיבור האינטרנט המרוחק שלי, וטכנאי בזק נחמד אחר טרח ועדכן אצלו את המנוי שלי, סופסוף 640 אלפי בייטים אמורים להציף לי את הרשת הביתית מכיוון האינטרנט כל שניה. אני אמור להוריד מהאינטרנט נתונים בנפח של דיסקט אחד כל שתי שניות. דיסקט כזה, אלו שהיו קוראים להם פלופי, אבל הם היו בעצם מעטפות פלסטיק קשיחות. כאלו שבצבא היו ציוד מתכלה, ולא בכדי. כאלו שהיו הורסים לנו את העבודות באוניברסיטה אם במקרה היה לידם מגנט עם פרסומת של דומינו'ס פיצה. כאלו. אחד כל שתי שניות יכול להגיח אל המחשב שלי מכיוון הקיר. זה אמור להיות מאד מהר. אני אמור לשלוח נתונים בקצב של 320Kbs שזה יוצא בערך 40K לשניה. 40K זה גודלו של מסמך וורד ממוצע אם אין בו תמונות. אחד כזה, כל שניה. חזרה לכיוון האינטרנט.
אז למה אני אומר אמור כל הזמן? כי רוב השרתים, אותם מחשבים שיושבים בחוות מרוחקות ורועים להם בחדרים ממוזגים מאחורי דלתות של זכוכית משוריינת עם מנגנוני בטיחות צבאיים. אותם מחשבים שמשרתים אותנו, הגולשים החביבים, הם לא רוצים לתת לנו את כל הקצב שהם יכולים לתת. שזה הרבה יותר מ-5 מגה, אבל לא ממש בהרבה יותר. הם רוצים לשרת הרבה מאד גולשים חביבים כמונו באותו זמן. אז אותם שרתים מגבילים את הכמות, אם באופן שרירותי, ואם כי פשוט זה מה שיש, של הנתונים שהם יכולים לשפוך אלינו. ממש משל היו צינור מים שמעביר מים לצינורות קטנים יותר. אז מה אנחנו יכולים לעשות אם יש לנו 5 מגה והמחשב שלנו עדיין רעב? (כי כידוע אנחנו כאן כדי לגבות את האינטרנט) מה נעשה? גם אנחנו נפנה למספר שרתים, או אתרים, ונוריד מכל אחד קצת. ונדבר בצ'ט. ונבדוק דואר. מכמה כתובות דואר. ונריץ ברקע סולסיק. ואימיול. וביט טורנט. ועוד המון תוכנות קטנות עם שמות מצחיקים שעוזרות לנו להחליף דיסקטים עם חברים שלנו שמעולם לא פגשנו. מכל העולם. עד שכל האינטרנט במקום שישב על אותם מחשבים בחדרים ממוזגים ישב על המחשבים שלנו בבית, שלנו ושל החברים שלנו, כאלה מכל העולם שמעולם לא פגשנו, עם העשן סיגריות והמאוורים הקטנים האלו בתוך הקופסה שפתאום התחילו לעשות רעש משונה ושתמיד רצינו להחליף למחשב חדש, רק בגלל שאז יקח עוד כמה שנים עד שהמאווררים הקטנים יתחילו עם רעש. ואז? ואז מה? מה הטעם בעצם עם כל השדרוגים האלו? סתם כדי שכל האינטרנט ישב אצלינו על המחשב? לא יותר פשוט מנוי באוזן? ללכת לחנות דיסקים? לראות יס+? לראות VOD של הוט? ללכת לחברים אמיתיים להחליף איתם דיסקטים? דילמה.