"Today, a young man on acid realized that all matter is merely energy condensed to a slow vibration. That we are all one consciousness experiencing itself subjectively. There is no such thing as death. Life is only a dream, and we are the imagination of ourselves… here's Tom with the weather." (Bill Hicks, Relentless)
קשה שלא לראות את הדמיון בין שתי סדרות המד"ב Surface ו Threshold. בשתיהן במרכז הסדרה נמצאת בחורה אינטיליגנטית (ואף נעימה למראה או במילים אחרות גם דוקטור גם כוסית), ובשתיהן הגיבורה מנסה למנוע פלישה עוינת של כוחות חייזריים שהתגלו לראשונה בים.
מימין: לייק בל (בתור לורה דוארטי – סרפס NBC) וקרלה גוגינו (בתפקיד מולי קאפרי – תרשהולד CBS)
אזהרת ספויילר: אומר כאן דברים שיגלו חלקים נכבדים מהתנהלות העניינים. אם אתם חובבים מדע בדיוני, ולא ראיתם את הסדרות הנ"ל, אני ממליץ לכם לעשות זאת ורק אז לחזור אל הפוסט הזה.
[ספויילר]
ישר אומר שסרפס עדיפה בעיני. אולי משום שהתחלתי לראות את הסדרה קודם, אז מבחינתי היא המקור ולא החיקוי, אולי משום שהגיבורה יותר אטרקטיבית בעיני (סצינת "אני אמרח על גופי שמן מכונות לשמירת חום הגוף" מן הסתם עוזרת), אולי משום שהעלילה טיפה פחות מסטיקית, הטובים לא ממש טובים, הרעים לא ממש רעים, והעיקר, מתברר שהגורם החייזרי הוא בכלל לא כזה. אולי משום שדוארטי נרדפת על ידי הממסד, בעוד שקאפרי נמצאת במקום שיותר כיף היה להיות בו באופן אישי – בסוכנות על פדרלית שכפופה ישירות לנשיאות. ממסד על. אבל כאמצעי סיפורי, יותר מעניין אותי כצופה לצפות בגיבורים שנרדפים על ידי החוק ולא כאלו שהחוק לגמרי בידיהם. ואני חוזר ומדגיש, לגמרי. אם כי באופן אישי, זה מקום ממש לא רע להיות בו כאדם, אני בטוח שקאפרי, לו היתה אמיתית, יותר מאושרת מדוארטי שהממסד המניאק והקונספירטיבי נישל אותה אפילו מהאמינות האקדמאית שלה.
תרשהולד בהפקת ברנון בראגה (מסע בין כוכבים) מצד שני, היא סדרה לא רעה בכלל. אחרי פרקי האקספוזיציה הסדרה הצליחה להמנע, עלילתית לפחות, מהבור שאליו נפלה ה4400 (שזו אגב סדרה עם פוטנציאל עצום שבעיני נכשלה כליל). כל פרק מתגלה התפרצות במקום אחר והסוכנות רצה לסדר. אז זה לא ככה. עוד לא גמרתי לצפות ב-13 הפרקים שלפני, ועדיין יש עניין. על אף שבאופן עקרוני העלילה זורמת פחות או יותר באופן כזה, ולא כסיפור אחיד ורב תהפוכות כמו בסרפס. מצליחים לראות באסקלציה עלילתית ככל שהסדרה מתקדמת, ומלבד כתיבת הפוסט הזה אני צופה בעניין רב (באופן כמעט רציף) בפרקים שהתגלגלו לידי.
קיימים עוד הרבה קווי דמיון בין הסדרות, אם כי השוני העיקרי, לדעתי, הוא וירטואוזיות סיפורית יותר רבה מצדם של NBC (ספרס) לעומת סוג של רוטינה מצדם של CBS (תרשהולד). לא רק רוטינה, לפעמים נדמה ש-CBS מייצגת סוג של ממסד מיושן, שמנסה לשמר את הקיים, ומפחד להתעמת עם החדש. העובדה שבתרשהולד קאפרי וחבורתה נלחמים בסוג של "אנשי על", רק מראה שאנחנו כצופים לא לגמרי מזדהים עם סוכנות תרשהולד, ולפעמים נדמה לנו שהיינו רוצים להיות דווקא בצד של אותם אנשי על ששונו על ידי אותו גורם חייזרי. מצד שני עוד לא גמרתי לראות את פרקי העונה, ואולי קאפרי לאט לאט תהפוך לאחד מהם כמו שהותרם בתחילת הסדרה. קיים בתרשהולד פחד לא מוסבר מהלא נודע, ואף השימוש הנרחב בדמויות משנה (שמייצגות באופן משעשע וחביב סטריאוטיפים שונים של החנון), הלא נודע נותר כמשהו שיש לפחד ממנו ולירות בו בלי הסברים מיותרים. לא זו בלבד, כל דמות שמנסה להסתכל על העניין בצורה אובייקטיבית יותר – לא של אנחנו והם, ישר הופכת עלילתית, ל"רעה" שיש לירות בה מידית. בסרפס עדיין לא ברור מי רע ומי טוב, מי נגדנו מי בעדנו, ומה קורה פה בעצם. קצת יותר כמו בחייים.
[/ספוילר].
בכל מקרה, על אף הדמיון התמוה בין הסדרות, אני ממליץ לכל חובבי המדע בדיוני לרוץ ולחפש את הסדרות האלו, וגם לכאלו שסתם אוהבים לחשוב על מה היה קורה אם…
The Fate of the world is in their hand. They just don't know it. [Surface. NBC]
The Unthinkable happened. But Molly Caffrey has a plan. [Threshold. CBS]
או: גם אני בסוף אראה את כל מה שפספסתי.
תחילה על סדרה שגיליתי מעל גבי הרשת, Freaks & Geeks, אודות מעלליה של בחורה צעירה (והחבר'ה שלה, ואחיה הצעיר והחבר'ה שלו) בתחילת שנות השמונים. זה הרבה פחות דגרסי מאשר זה נשמע. סיפרו לי אפילו שהסדרה שודרה מתישהו בערוץ 2 בימי שישי בצהרים או משהו בסגנון (זו הסדרה על התיכון עם ההוא מספיידרמן וההיא מסקובי דו). פריקס אנד גיקס (הופק ב-1999) מספר את סיפורה של לינדסי (לינדה קרדליני, הזכורה בעיקר כוולמה מסקובי דו, והיום כקאסי מברוקבק מאונטיין), גאונת מתמטיקה, מהרגע שבו התחילה להתרועע עם החבר'ה הלא טובים (פריקים, מה שנקרא) ללבוש ז'אקט צבאי ולהתרחק מהילדות הטובות שותפותיה לנבחרת המתמטיקה, כשבמקביל מתוארים אחיה ושני חבריו החננות (הגיקס). שוב, לא קומדיה דבילית, אלא סדרת דרמה עשויה היטב (ומצחיקה לעיתים כמו שהחיים מצחיקים לעיתים) עם הרבה מאד חן וסטייל ועם תחושה מאד חמימה של נוסטלגיה ומציאות. טיפול מסור, מעניין, משעשע ומבודח בנושאים "טינאייג'רים" טפשיים לכאורה, מקבלים נופך חמים ואוהד, במיוחד לאור הדמויות הכה-אמיתיות, והכה "אני בדיוק מכיר אותה" שאתה מרגיש אל מול גיבורי הסדרה. בהחלט מומלץ.
אתמול בלילה, סוף סוף יצא לי לצפות בסרט הישראלי המעולה של יוסף פיצ'חדזה ודב שטוייר, שנת אפס. שזורת סיפורים בתל אביב, לכאורה בעלי הקשרים רופפים, שפשוט מצליחה להעביר את המאורעות שגרמו לשינויים מהותיים בחיי גיבוריהם. הרבה יותר מגניב ממה שתיארתי.
[ספויילר] מתוכם: מתווך קשוח צריך להתמודד עם אשתו שמודיעה לו שהיא בהריון אפילו שהסכימו לא לגדל ילדים ועם תוצאות של תאונת פגע-וברח ביזארית. טכנאי סאונד מתעלה על עצמו ועורך תוכנית רדיו על הוריו שהיו בלהקת פאנק בתקופת פורטיס ויש לו בוס חדש ומניאק. אם חד הורית צריכה לשלם שכר דירה כשאין כסף, עבודה וקשה.[/ספויילר].
ג' טענה שזהו הסרט הישראלי הראשון שריגש אותה אי פעם. אני הסכמתי עם העובדה שהסרט מרגש, מרתק ומעלה מספר לא מועט של שאלות לגבי מי אנחנו ולמה, והאם הזאב באמת רשע. משתתפים, מנשה נוי, קרן מור, מוני מושונוב, דני גבע שרה אדלר דן תורן ועזרא כפרי. השירים של עמיר לב מתלבשים מצויין ומוזיקה של ישי אדר ושירי "תקופה" של אוהד פישוף. יש גם מלא הופעות אורח מגניבות. באמת מומלץ.
בזמן שאני לא כותב כאן, רואה Surface או אוכל ברביקיו מפוחם, השמנים עשו שיר אחד לפחות: קישור לדפיוצר של השמנים. בנוסף יצאו כמה תמונות לא רעות מערב במה האחרון (ערבמה 79, ה-7 למרס, שהיה בתיאטרון תמונע). תמצאו אותם בין 236 התמונות בגלריה.
כמו זו לדוגמא:
או זו:
לשמחתי נכחתי אתמול בהופעת ההשקה של אלבומו של אמנון פישר, הבן של יוסף ומלי, את להיט האלבום, הנושא את שמו, אני בטוח שאתם כבר שומעים ברדיו, אבל מה שהסתמן לי כמיוחד היה היחס של פישר לאלוהיו. לא מדובר במשהו דתי, אלא במשהו מאד אישי, משהו שלא ניתן לנכס ללובשי השחורים במאה שערים, או להבדיל, ללובשי הכובע המוזר מהותיקן. אלוהים בתוכי, אומר פישר, ומתכוון לזה. והוא שר לאלוהיו. להבדיל אלפי הבדלות, השונות באמונה הכמו דתית הזו, אמונה בכח עליון, כוח יהודי במקרה של פישר, הדליקה לי את הזכרון של אותו אתר פגאני שמתאר פולחנים של האל הנורדי אודין בימנו, ומתאר ברצינות גמורה מפגשים אקראיים עם האל בתחפושת:
I think the God has shown up in the woods several times for me as a silent, older hiker, acknowledging my presence only by the same courtly nod, then hastening onward, always wielding a walking stick. He often seems busy, intent, and in motion. I have also seen Odin in the form of an eccentric old street woman. There is a glint in the eye–a look of profound intelligence, understanding, wry amusement, familiarity, and vast Mystery in the eye of someone used by the God.
שלא תבינו אותי לא נכון, פישר שפוי, אבל החופש באמונה, והכוונה לניכוס אישי לאותו "פולחן" הם מה שקישרו לי בין השניים.
אני אני
ואני עושה מה שבא לי
הבן של יוסף ומלי
אדם חופשי
או: 170 שקל well spent.
מזמן לא הייתי בהופעה גדולה. הכוונה לאלו שאתה מרגיש קטן קטן והבמה גדולה גדולה ועולה להכנס הרבה יותר מ-50 שקל. בעצם ההופעה האחרונה של אמנים מהזרם המרכזי שראיתי היתה בגרסאות קאוורים. זכורה לטוב אפרת גוש עם ביצוע מדהים לאתה צריך אהבה חדשה בליל סיום עונה של התוכנית בא בלילה. ולעניינו – האנגר 11, בנמל תל-אביב, אתמול בלילה היה מלא מפה לפה. הגעתי באמצע "אגם ענקית", רמי פורטיס ברי סחרוף מתוגברים בפיטר רוט על הבאס ואורן לוטנברג על גיטרות העבירו הופעה מלאה ומדהימה. כולל ביצוע מרגש של קרני פוסטל (? נדמה לי, זו הצרה במופעי ענק, לא ממש רואים מרחוק ולא היתה מובנת ההקדמה) ל"אין קץ לילדות". יש משהו אחר בהופעות רוק בסדר גודל כזה. מרגישים את העוצמה. הגיטרות מנסרות לך בנשמה. הקצב בועט לך בראש. במת רוק בסדר גודל כזה משתווה רק לפולחנים שבטיים של ימי קדם.
דאוס, להקה בלגית, ופורטיס וסחרוף חיו בבלגיה מספר שנים (מינימל קומפקט המעולים), אז לא בכדי עשו בשכל המפיקים וקישרו את דאוס לפורטיסחרוף להופעה הזו.
זו תחושה מדהימה להיות בתוך הנגאר עצום עם מאות אנשים ולהרגיש שהמוזיקה העצמתית והמלטפת הזו של דאוס מנוגנת בשבילי. תחושת אינטימיות כזו בתוך חומות גיטרות. רק דאוס יכולים. תום ברמן והחבר'ה שלו גרמו לי להזכר למה אני אוהב מוזיקה. היה כיף לראות מאות אנשים חוזרים על המילים של Little Arithmatics כהמנון. לא ידעתי שלדאוס יש קהל מעריצים ישראלי גדול כל כך. ובאמת Thank you for the roses.
לכבוד הראשון לפברואר, הגעתי למסקנה שעלי לצמצם את מספר המילים המקצועיות אצלי למינימום, כך גם שאזרחים מהשורה יוכלו לקרוא את הפוסטים (כל רשימה בלוגית כזו באתר הזה) אפילו אם הם בנושא "טק" (טכנולגיה). אני אשתדל לעשות זאת בלי להכביד יותר מדי על התוכן שיעניין יודעי ח"ן.
שידרגתי את החיבור הביתי שלי ל-5 מגה בייט. כן, זה המבצע הזה של בזק שבפרסומת שלו אתם רואים עכבר גולש על גלשן ואומר ואו. כזאת מהירות וזה וזה וזה. אגב, תמיד חשבתי שהם נקראים בזק ואאוו. יענו Waow, כמו שנהוג לבטא את המילה WOW. העכבר והקמפיין שלו תיקנו אותי לבטא זאת אחרת.
אז מאתמול, אחרי שהטכנאי בזק הנחמדים הודיעו לי שסופסוף התשתית נערכה גם לקלוט את חיבור האינטרנט המרוחק שלי, וטכנאי בזק נחמד אחר טרח ועדכן אצלו את המנוי שלי, סופסוף 640 אלפי בייטים אמורים להציף לי את הרשת הביתית מכיוון האינטרנט כל שניה. אני אמור להוריד מהאינטרנט נתונים בנפח של דיסקט אחד כל שתי שניות. דיסקט כזה, אלו שהיו קוראים להם פלופי, אבל הם היו בעצם מעטפות פלסטיק קשיחות. כאלו שבצבא היו ציוד מתכלה, ולא בכדי. כאלו שהיו הורסים לנו את העבודות באוניברסיטה אם במקרה היה לידם מגנט עם פרסומת של דומינו'ס פיצה. כאלו. אחד כל שתי שניות יכול להגיח אל המחשב שלי מכיוון הקיר. זה אמור להיות מאד מהר. אני אמור לשלוח נתונים בקצב של 320Kbs שזה יוצא בערך 40K לשניה. 40K זה גודלו של מסמך וורד ממוצע אם אין בו תמונות. אחד כזה, כל שניה. חזרה לכיוון האינטרנט.
אז למה אני אומר אמור כל הזמן? כי רוב השרתים, אותם מחשבים שיושבים בחוות מרוחקות ורועים להם בחדרים ממוזגים מאחורי דלתות של זכוכית משוריינת עם מנגנוני בטיחות צבאיים. אותם מחשבים שמשרתים אותנו, הגולשים החביבים, הם לא רוצים לתת לנו את כל הקצב שהם יכולים לתת. שזה הרבה יותר מ-5 מגה, אבל לא ממש בהרבה יותר. הם רוצים לשרת הרבה מאד גולשים חביבים כמונו באותו זמן. אז אותם שרתים מגבילים את הכמות, אם באופן שרירותי, ואם כי פשוט זה מה שיש, של הנתונים שהם יכולים לשפוך אלינו. ממש משל היו צינור מים שמעביר מים לצינורות קטנים יותר. אז מה אנחנו יכולים לעשות אם יש לנו 5 מגה והמחשב שלנו עדיין רעב? (כי כידוע אנחנו כאן כדי לגבות את האינטרנט) מה נעשה? גם אנחנו נפנה למספר שרתים, או אתרים, ונוריד מכל אחד קצת. ונדבר בצ'ט. ונבדוק דואר. מכמה כתובות דואר. ונריץ ברקע סולסיק. ואימיול. וביט טורנט. ועוד המון תוכנות קטנות עם שמות מצחיקים שעוזרות לנו להחליף דיסקטים עם חברים שלנו שמעולם לא פגשנו. מכל העולם. עד שכל האינטרנט במקום שישב על אותם מחשבים בחדרים ממוזגים ישב על המחשבים שלנו בבית, שלנו ושל החברים שלנו, כאלה מכל העולם שמעולם לא פגשנו, עם העשן סיגריות והמאוורים הקטנים האלו בתוך הקופסה שפתאום התחילו לעשות רעש משונה ושתמיד רצינו להחליף למחשב חדש, רק בגלל שאז יקח עוד כמה שנים עד שהמאווררים הקטנים יתחילו עם רעש. ואז? ואז מה? מה הטעם בעצם עם כל השדרוגים האלו? סתם כדי שכל האינטרנט ישב אצלינו על המחשב? לא יותר פשוט מנוי באוזן? ללכת לחנות דיסקים? לראות יס+? לראות VOD של הוט? ללכת לחברים אמיתיים להחליף איתם דיסקטים? דילמה.
אתמול בלילה, לפני שנרדמתי עם הביוגרפיה של הקיד נוטוריוס, רוברט אוונס (The kid stays in the picture), ראיתי חלקית את טרמינל, ונזכרתי שזה באמת סרט אדיר. מלבד הדמות הספק ליצנית, ספק טראגית שמשרטט טום הנקס בדמותו של ויקטור נבורסקי, ספילברג בונה עולם שלם בתוך השדה תעופה הזה, וכולל בתוכו מסע התבגרות שלם מתינוק בן יומו שאינו מסוגל לאמור מילה באנגלית, לאדם הנערץ על ידי סביבתו. והאמת היא שהייתי משוכנע שפרסמתי רשומה על טרמינל, כולל את התמונה המדהימה של גופטה הזקן עוצר מטוס ענק עם מקל של מטאטא. אבל אולי הפוסט ההוא מעולם לא פורסם.
ספויילר: בצפייה שניה מעניין היה לראות איך הרומן הנצחי שמדמיינים שיקרה בין אמיליה (זיטה ג'ונס) לויקטור זוכה רק לשביב קל, בעוד היא חוזרת אל אהובה מקס, כסוף-השיער-שפניו-לא-נראים, הבחור שלו היא מחכה שיעזוב את אשתו, כמו שויקטור מחכה לצאת את גבולות הטרמינל. כך אפשר להגיד שבמובן מטה-תימטי ויקטור ומקס אחד הם, פנים שונות לאהובה של אמיליה.
אגב גבולות, בכל מקום הדגישו את הפרסומת לרשת חנויות הספרים/דיסקים/בית קפה BORDERS האמריקאית החדשה. שאפילו יצא לי לרכוש בה מספר לא מבוטל של ספרי קומיקס (כמו Supreme Power או Ultimates vol.1) במסעותי ביבשת ההיא בקיץ שעבר.
טרמינל באמת סרט מוצלח, למי שלא ראה, כדאי. נראה לי שיהיו שידורים חוזרים נוספים ביס.
אגב רוברט אוונס וקומיקס, הוא מפיק בימים אלו סרט סופר-הירוס שנקרא Foreverman ביחד עם האיש-שהוא-מרוול סטן לי.
אגב טרמינל ו"24", השחקן הישראלי, ועכשיו ההוליוודי, מרק איווניר משחק בשניהם, והסביר שאת הסצינה שלו כגוראן, נהג המונית הניו-יורקי ("הגעתי לפני כמה שעות"), ספילברג הוסיף בהשלמות.
ונסיים בבדיחה (ובל יעלבו, כי זה רק משהו ששמעתי, ומתוך חיבה אני מספר):
איך קוראים למישהו שמסתובב עם מוזיקאים?
– מתופף.
24, סדרת המתח המהוללת בכיכובו של קייפר סאתרלנד כג'ק בואר, סוכן היחידה למלחמה בטרור, התחילה את עונתה החמישית, או היום החמישי בו כל דקה מחייו של ג'ק מתועדת לפנינו (מלבד הפסקות לפרסומת).
אף אחד לא טרח לספר לי על זה, או שפשוט אני לא מסתכל מספיק מסביב?
מה שאני אוהב במיוחד באתר ilcu הוא שכשאתה מוסיף אנשים לבאדי-ליסט נשלחת השאלה החמודה הזו שמנוסחת כמו הצעת חברות בכיתה גימל. זה מגניב.
אגב, היתרון של ILCU כאתר רשת חברתית הוא בעצם הפעלת-האופליין של אנשים. האתר אמור לשמש כהאב-אירועים ובנתיים יש שם הצעות ממש מגניבות לסיבות לקום מהכסא, להפסיק לבהות במסך ולצעוד אל מחוץ לבית לגשם והקור.