או: 170 שקל well spent.
מזמן לא הייתי בהופעה גדולה. הכוונה לאלו שאתה מרגיש קטן קטן והבמה גדולה גדולה ועולה להכנס הרבה יותר מ-50 שקל. בעצם ההופעה האחרונה של אמנים מהזרם המרכזי שראיתי היתה בגרסאות קאוורים. זכורה לטוב אפרת גוש עם ביצוע מדהים לאתה צריך אהבה חדשה בליל סיום עונה של התוכנית בא בלילה. ולעניינו – האנגר 11, בנמל תל-אביב, אתמול בלילה היה מלא מפה לפה. הגעתי באמצע "אגם ענקית", רמי פורטיס ברי סחרוף מתוגברים בפיטר רוט על הבאס ואורן לוטנברג על גיטרות העבירו הופעה מלאה ומדהימה. כולל ביצוע מרגש של קרני פוסטל (? נדמה לי, זו הצרה במופעי ענק, לא ממש רואים מרחוק ולא היתה מובנת ההקדמה) ל"אין קץ לילדות". יש משהו אחר בהופעות רוק בסדר גודל כזה. מרגישים את העוצמה. הגיטרות מנסרות לך בנשמה. הקצב בועט לך בראש. במת רוק בסדר גודל כזה משתווה רק לפולחנים שבטיים של ימי קדם.
דאוס, להקה בלגית, ופורטיס וסחרוף חיו בבלגיה מספר שנים (מינימל קומפקט המעולים), אז לא בכדי עשו בשכל המפיקים וקישרו את דאוס לפורטיסחרוף להופעה הזו.
זו תחושה מדהימה להיות בתוך הנגאר עצום עם מאות אנשים ולהרגיש שהמוזיקה העצמתית והמלטפת הזו של דאוס מנוגנת בשבילי. תחושת אינטימיות כזו בתוך חומות גיטרות. רק דאוס יכולים. תום ברמן והחבר'ה שלו גרמו לי להזכר למה אני אוהב מוזיקה. היה כיף לראות מאות אנשים חוזרים על המילים של Little Arithmatics כהמנון. לא ידעתי שלדאוס יש קהל מעריצים ישראלי גדול כל כך. ובאמת Thank you for the roses.
קטגוריה: משהו להגיד
הייפרדרייב, ולמה הוא יותר מוצלח מריפט
קודם כל, אני הולך לדבר כאן על סדרות מדע בדיוני. לא סתם סדרות מדע בדיוני, אלא פארודיות, כאלו שמתחייסות לז'אנר המדע בדיוני, וספציפית לספייס-אופרה (אופרה בחלל) בהומור ובהתרפקות מה, ובסוג של ניתוץ אשליות. אם מסע בין כוכבים לא אומר לכם כלום, בבילון 5 נשמע לכם כמו כתובת באשדוד וננס אדום נשמע כמו קללה לשיכור מאותגר גבהית, אולי כדאי שתראו את התוכניות האלו, כי כדאי. מצד שני, מי לא שמע על מסע בין כוכבים, ראה לפחות פרק של הסדרה המקורית משנות השישים, שלא נאמר את הסדרה העכשווית, אנטרפרייז, או את הדור הבא, למי לא אומרות המילים (במבטא סקוטי): I’m giving it all I’ve got, captain, but she can’t take it", או את החידוש הלשוני של הדור הבא: "Make it so, number one". כמובן שכולם. בכלל, נראה לי שאת הקונספט של הטלפון הסלולארי המציאו במסע בן כוכבים, אפילו שהפלאפונים שלנו עדיין לא למדו לעשות את הצליל הזה של הקומוניקטור כשהוא נפתח "Kirk here".
שתי הסדרות עליהן אני מדבר, טריפינג דה ריפט (Tripping The Rift, "התמסטלות בקפיצה?" "מעידה בסדק?" "פישול במעבר?") והייפרדרייב (Hyperdrive – מנוע על חלל) שתיהן בעצם כוללות בשמם את המצאת השיטה למסע בין כוכבים. השיטה בה ניתן לעבור מרחקים במהירות גבוהה ממהירות האור. מה שמונע מאיתנו היום לסייר בגלקסיות רחוקות, כי מערכת השמש הכי קרובה שהיא לא שלנו תיקח כמה מאות שנים לאסטרונאוט הממוצע. אגב, ידיעה בעיתון הזה טוענת שמנוע על-חלל כזה הוא כבר תיאורטית בר ביצוע, אבל לי ולכל בר-דעת זה עדיין נשמע מדע בדיוני. כמה שזה משונה, זו היא נראית ידיעה אמיתית.
אז נחזור לעולמינו הבדיוני, למה רק אחרי שתי עונות בכלל אני טורח לדבר על טריפינג דה ריפט? טריפינג דה-ריפט משודרת כבר שתי עונות בערוץ המד"ב האמריקאי, כשהסדרה אותה אני רוצה לחשוף כאן, "הייפרדרייב" רק התחילה (פרק 4 שודר לא מזמן)? בעיקר כי טריפינג דה ריפט, בעצם, היא לא סדרה משהו. לא ברור אם הסיבה לכך נעוצה בעובדה שכל הדמויות מצויירות בתלת-מימד, כי זה כאמור לא הפריע לנו להנות משרק או מטוי-סטורי. אולי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שלדמויות יש להן עומק של דמויות סיטקום גרועות, במקרה הטוב, במקרה הגרוע של סיטקום ישראלי גרוע. ושוב, אין כאן אצבע מאשימה לשחקנים המדבבים, שהם מהשורה הראשונה (סטיבן רוט מקינג אוף דה היל, ג'ינה גרשון ואחריה כרמן אלקטרה וכו'), אלא מן הסתם בחוזק תסריטי או אנימטורי. יכול להיות שהעלילות ברמת ההגיון הסיפורי לא מחזיקות. פשוט כך. טריפינג דה ריפט מספרת את עלילותיהן של קבוצת פוחזים בספינת חלל בראשות צ'וד, הקפטן (קולו של סטיבן רוט, הזכור לטוב כ"ביל" מהמלך היל או ג'ימי ג'יימס מ"חדר חדשות"), מן חציל משונה עם זרועות-ציד (ככה מתרגמים tentacles, נשבע לכם) במקום שיער, סיקס, קצינת המדע שהיא גם אנדרואיד הסקס של הקפטן (ג'ינה גרשון בעונה הראשונה וכרמן אלקטרה בעונה השניה, רק שנדע לדמיין שהשחקנית המדבבת לא נראית רחוק מדמותה המרונדרת), ויש כמובן את חבריהם האחרים בספינה, מן סוג של משפחה מעותת שכזו. יש צחוקים, יש הרבה הומור סטריאוטיפי, יש התאמצות להצחיק, יש עלילות מד"ב נדושות. העולם הוא מן מיש-מש של כל ז'אנר מד"ב אפשרי, בזמן לא ברור ועם הגיון קצת מעוות בשביל לנסות לדחוף בדיחה פה ושם (כמו פקקים בחלל, או דרייב-אין על אסטרואידים או שימוש ברפרנסים ללהיטי קולנוע וטלויזיה עכשויים). חובבי מרתונים כמוני יכולים לשבת ולראות את כל הפרקים רצוף, בלי לסבול במיוחד, בתנאי כמובן שהם אוהבי מד"ב ויש להם יותר מדי זמן פנוי. אפשר, אבל עדיין, ברוב המקרים אין ממש חיבור רגשי לדמויות, והנושא המרגש היחיד הוא, כמה צפוי, האנימציה של דדיה המוגזמים של סיקס. יותר מדי "הומור-נאדים", יותר מדי בדיחות סקס של מתבגרים. אולי אם הייתי בן 12 הייתי אוהב את זה. מה שכן, יש המון המון רפרנסים לז'אנרים שונים של מדע בדיוני, ומן הצהרה של "אנחנו יודעים שזה מה שאתם אוהבים, אבל תראו איך זה נראה באמת".
הגישה הזו בעצם, של "אנחנו יודעים שזה מה שאתם אוהבים, אבל בנתיים בעולם האמיתי, זה מה שקורה" היא גם מה שמאחורי הסדרה החדשה הייפרדרייב. סדרה בריטית שמזכירה קצת את ננס אדום, או אולי היה אפשר לקרוא לה "ג'ובניקים בחלל". אנחנו בשנת 2100 ומשהו, הספינה של קפטן הנדרסון, חלק מצי החלל הבריטי, מתנהלת בראשותו ושל ארבעת קציניו, חבורה של ג'ובניקים, תוך נסיון עלוב למדי לנסות לשמור על אינטגריטי בריטי ולצאת מנצחים. את מרבית תפקידי הספינה האחרים מאיישים הצוערים, מן סוג סטטיסטים או בשר תותחים. הידד לאימפריה הבריטית, אבל שניה כבר האמריקאים יבואו ויסדרו לנו את הבעיות. מי יודע איך משנים את מעדכנים את מחשב החללית בלי להחזיר את הכל לברירת המחדל?! אוי.
ניק פרוסט אגב, השחקן שמשחק את הקפטן זכור לטוב בתור מייק המיליטנטי, חברו הטוב של צייר הקומיקס ב"Spaced" על כך שניסה לכבוש את פריז עם טנק שגנב משירות המילואים. סדרה שאם החמצתם חפשו בספריית הוידאו הקרובה. מומלץ בחום. במקום מסויים אפשר היה עדיין לראות בקפטן הנדרסון את אותו מייק. הנדרסון משתדל להיות קפטן טוב, מנסה לנאום את נאומי הגישור הזכורים לנו מנאומי קפטן קירק וקפטן פיקארד. הנדרסון כמובן לעולם לא מצליח.
מי יוצאת דופן? אולי עקב בעיית שמיעה המלהקים חשבו Big Teeth?
כאן אגב, סגניתו של הקפטן, גם היא אישה, אבל בניגוד לסיקס, או למקורות הפרודיה שלה – ט'ופל מאנטרפרייז– שללא ספק היתה ההשראה וסבן מ"ווייג'ר", איננה נראית כמו חשפנית בבגד גוף עם שיח של פרופסורית למתמטיקה. קלואי טאל, קצינת הדיפלומטיה, מן ז'לובית מגושמת שגם דיפלומטיה זה לא הצד החזק שלה מנסה בכל כוחה לזכות בליבו של הקפטן הגוץ, לא ממש ברור לנו, הצופים, בדיוק למה. בין הקצינים יש את הגיק המסטול, האחראי הטכני, שבשניה שהקפטן יפקיד את הספינה בידיו, הוא יקח אותה לסיבוב דאווין, או את המיליטנט הפרנואיד שבעצם מתנהג כמו שהיינו מצפים מקצין בצי-חלל בסדרות נורמטיביות. הייפרדרייב רק בחיתוליו, הסדרה רק מתגבשת מבחינת מבע והדמויות עדיין לא סגורות. אבל מנוע העל-חלל הוא ללא ספק היורש של ננס אדום, ולדעתי גם יגיע רחוק. מעבר לכוכבים. יש לציין שהייפרדרייב איננה כמו דוקטור הו, היא לא לוקחת את עצמה ברצינות בנגיעות הומור. זוהי סדרה פארודית מודעת לעצמה, קצת כמו Green Wing ("מחלקה אלטרנטיבית"), רק שבמקום בית חולים מתנהלת לה חללית בצורה בריטית מקרטעת.
אם אתם חובבים מדע בדיוני ותיקים, ואתם יכולים להנות מדדיים מרונדרים מקפצים, תראו את טריפינג דה ריפט. אם אתם אוהבים טלויזיה בריטית טובה וחובבים מדע בדיוני, הייפרדרייב זה בשבילכם.
הקאמבק של הריוויון
לאחרונה גיליתי מחדש את הריוויון. אותו לבן, שהיום מפאת האופנה קוראים לו ביו ריוויון. נדמה לי שבאנגלית המשקה מתורגם לbutter milk, אבל אני לא בטוח.
לי באופן אישי הוא עושה נוסטלגיה לשנות השבעים, ומעורר זכרונות ילדות נושנים.
טרמינל לומקס
אתמול בלילה, לפני שנרדמתי עם הביוגרפיה של הקיד נוטוריוס, רוברט אוונס (The kid stays in the picture), ראיתי חלקית את טרמינל, ונזכרתי שזה באמת סרט אדיר. מלבד הדמות הספק ליצנית, ספק טראגית שמשרטט טום הנקס בדמותו של ויקטור נבורסקי, ספילברג בונה עולם שלם בתוך השדה תעופה הזה, וכולל בתוכו מסע התבגרות שלם מתינוק בן יומו שאינו מסוגל לאמור מילה באנגלית, לאדם הנערץ על ידי סביבתו. והאמת היא שהייתי משוכנע שפרסמתי רשומה על טרמינל, כולל את התמונה המדהימה של גופטה הזקן עוצר מטוס ענק עם מקל של מטאטא. אבל אולי הפוסט ההוא מעולם לא פורסם.
ספויילר: בצפייה שניה מעניין היה לראות איך הרומן הנצחי שמדמיינים שיקרה בין אמיליה (זיטה ג'ונס) לויקטור זוכה רק לשביב קל, בעוד היא חוזרת אל אהובה מקס, כסוף-השיער-שפניו-לא-נראים, הבחור שלו היא מחכה שיעזוב את אשתו, כמו שויקטור מחכה לצאת את גבולות הטרמינל. כך אפשר להגיד שבמובן מטה-תימטי ויקטור ומקס אחד הם, פנים שונות לאהובה של אמיליה.
אגב גבולות, בכל מקום הדגישו את הפרסומת לרשת חנויות הספרים/דיסקים/בית קפה BORDERS האמריקאית החדשה. שאפילו יצא לי לרכוש בה מספר לא מבוטל של ספרי קומיקס (כמו Supreme Power או Ultimates vol.1) במסעותי ביבשת ההיא בקיץ שעבר.
טרמינל באמת סרט מוצלח, למי שלא ראה, כדאי. נראה לי שיהיו שידורים חוזרים נוספים ביס.
אגב רוברט אוונס וקומיקס, הוא מפיק בימים אלו סרט סופר-הירוס שנקרא Foreverman ביחד עם האיש-שהוא-מרוול סטן לי.
אגב טרמינל ו"24", השחקן הישראלי, ועכשיו ההוליוודי, מרק איווניר משחק בשניהם, והסביר שאת הסצינה שלו כגוראן, נהג המונית הניו-יורקי ("הגעתי לפני כמה שעות"), ספילברג הוסיף בהשלמות.
ונסיים בבדיחה (ובל יעלבו, כי זה רק משהו ששמעתי, ומתוך חיבה אני מספר):
איך קוראים למישהו שמסתובב עם מוזיקאים?
– מתופף.
boaz Wants to be your friend
מה שאני אוהב במיוחד באתר ilcu הוא שכשאתה מוסיף אנשים לבאדי-ליסט נשלחת השאלה החמודה הזו שמנוסחת כמו הצעת חברות בכיתה גימל. זה מגניב.
אגב, היתרון של ILCU כאתר רשת חברתית הוא בעצם הפעלת-האופליין של אנשים. האתר אמור לשמש כהאב-אירועים ובנתיים יש שם הצעות ממש מגניבות לסיבות לקום מהכסא, להפסיק לבהות במסך ולצעוד אל מחוץ לבית לגשם והקור.
סרט השבוע גם לגוגל שלכם
בעידודו של י. הנה גוגל מודול לדף הבית הגוגלי שלכם:
http://boazrimmer.com/motw.xml.
תהנו.
They fight crime (and other stuff)
הרחבתי קצת את מנגנון ה THEY FIGHT CRIME. תראו, כאן בצד. התוצאות לפעמים מאד מוצלחות:
Samuel L. Jackson is an underprivileged well-hung presidential advisor from the 'hood. Rebecca Romijn is a high-kicking hip-hop wrestler with a birthmark shaped like Liberty's torch. And the world will never be the same.Movie of the week:
Woody Allen is a lonely amnesiac therapist who is looking for his long lost wife. Gisele Bundchen is a blind mutant journalist who hides her beauty behind a pair of thick-framed spectacles. They fight crime!
Movie of the week:
Seth Green is an impetuous native American gentleman spy who has an imaginary wife. Eva Mendes is a disco-crazy foul-mouthed mercenary fleeing from a Satanic cult. They fall madly in love.
Movie of the week:
Elijah Wood is an underprivileged uber-human compulsive gambler gone bad. Naomi Watts is a time-travelling punk mechanic living on borrowed time. This is their story.
Movie of the week:
Colin Farrell is an oversexed voodoo test pilot on a search for his missing sister. Kirsten Dunst is a psychotic bisexual bodyguard with her own daytime radio talk show. And guess what? They love each other.
Movie of the week:
Rober De Niro is a genetically engineered moralistic master criminal living undercover at Ringling Bros. Circus. Jennifer Garner is a psychotic African-American bodyguard descended from a line of powerful witches. This is their story.
וכן הלאה וכן הלאה…
אני סלב?
הבלוגר ריכרד האיום, רשם אותי ברשימת המוערצים עליו:
מוערצים
בועז רימר
ג'ון קוהנאו
דיוויד גילמור
י.ס. באך
ל.ו. בטהובן
פרדריק שופן
תומס טאליס
זאת בדיחה, נכון? ואם אני מוערץ עליו, בגלל מה זה? בגלל היכולות הוירטואוזיות שלי בביצוע הקנטטה השלישית של באך ברה-מינור? כי אין לי כאלו, אני בספק אם לבאך יש כזו קנטטה. אני בספק אם אני יודע מה זו קנטטה.
גילמור, באך, בטהובן ואני יושבים בבאר בתל-אביב. על מה אנחנו מדברים? מילא הם יכולים לדבר על מוזיקה. גילמור, אגדת רוק, הגיטריסט האגדתי של פינק פלויד, איפה הוא ואיפה אני. בטהובן ובאך, שניהם מתים כבר שנים, יכולים להעביר שעות בלנסות להבין מה זה פלאפון סלולארי. אבל אני ארגיש מתנצל כל הזמן ובטח אני אשתה יותר מדי בגלל המבוכה. גילמור יתהה איך הוא בכלל הגיע לתלאביב, וינסה בטח להתקשר לונדונה להזיז את הסשן שהוא קבע. והכל למה? כי בלוגר צעיר שם אותנו באותה רשימה? אחריות כבדה. יא אללה. ולמה זו לא בלוגרית? עדיף להיות מוערץ על ידי בלוגרית או בלוגר? כי מצד אחד, אדם רוצה להיות מוערך על ידי אנשים שיראו בו רול-מודל, נניח. אני לא טוען שזה הקייס כאן, אבל נניח שכן. זה גורם לבנאדם להרגיש טוב עם עצמו. הוא עשה משהו שגרם למישהו להעריך את זה. מצד שני, המחשבה שנשים רכות שאף פעם לא פגשת, מקבלות פרפרים בבטן אם הן חשבו עליך, בלי שהן מכירות אותך בכלל. בטוח שזו נשמעת מחשבה נעימה יותר, לא? דילמה.
לפטופ לכל פועל
אפילו שהיה נדמה שזו רק גחמה של אנשי הפרופס בסרטים וטלויזיה, כי זה מצטלם יותר יפה, או שזה רק מה שתאגידים קונים למנהלים שלהם, על פי "שאל את יאהו!" (סוג של בלדד השוחי), לפטופים כעת יותר פופולארים בארה"ב. 53% מהמחשבים הנמכרים בארה"ב הם לפטופים. בעולם השנה, 1 מתוך 5 מחשבים נמכרים הוא לפטופ. ב-2000 זה היה 1 מתוך 10. ב-ABC טוענים שעידן הלפטופ הגיע (נכון ליוני 2005).
האמת, זה ממש נחמד לשבת במיטה עם מחשב על הבטן, אפשר לקרוא ככה בשקט, כמעט כמו ספר. אבל בתור "המחשב הראשי", אני עדיין צריך מקלדת נורמלית ומסך מספיק גדול, בלי שהם יזוזו כל שניה, וגם אם מחברים כאלו ללפטופ (אני מראש מניח שמשתמשים בעכבר רגיל, כי מי באמת אוהב את הטבלטים הקטנים האלו), עדיין, זה מחשב פחות מהיר מאחיו הנייח באותה-קטגוריית-מחיר, ובגלל הסרבול, בעצם קיבלנו מחשב נייח שתופס מקום על השולחן במקום למרגלותיך. אבל בתור יחידת מחשוב בבית-קפה שחוסכת לך "שיחות מיותרות" אולי זה דווקא סבבה. מצד שני, אם אני רוצה לקבור את פני בתוך מחשב, למה לא לעשות את זה בבית?
It's ALIVE!!!!
איך אתה יכול לעשות סדרת אנימציה עם פאנן של שקל תשעים ושל-החבר'ה-עשו-איזה-משהו-בגאראז'-תראה-איזה מגניב-יצא אבל בהפקה של מליון דולר עם הגוורדיה הצעירה של הוליווד? כנראה שאת ROBOT CHICKEN עושים לאט ובזהירות. סת' גרין (הבן של דוקטור איוול/אוז איש הזאב מבאפי) חבר למת'יו סנריץ' וכפי הנראה לחבורת שתהיה חבורת סאותפארק החדשה ובאנימציית stop-watch (כזו כמו פעם, לא עם מחשבים) של בובות משחק (ACTION FIGURES, רובוטריקים, בובות כרוב, ברביות וכו') והם עושים את הדבר הכי מצחיק והכי קורע שמסתובב היום. יש עשרות סקצ'ים בכל פרק של 20 דקות. קטעים מוזרים וביזארים, רובם סאטירה והתרפקות על תוכניות וסרטים. תמיד זה מצחיק. כמעט תמיד עם רפרנס לאיזו תוכנית שאהבנו. סת' גרין כנראה הביא איתו המון כוכבי הוליווד לקולות: סת' מקפרלן, שרה מישל גלר, מילה קוניס, מארק המיל, אשטון קוצ'ר ועוד ועוד. או כמו שאומרים באיי.אם.די.בי: Too Funny.
מזמן לא המלצתי על משהו ככה. ROBOT CHICKEN, יצא הדיוידי של העונה הראשונה. מתי בYES+?